איתא במשנה: "עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים" (אבות א, ב). וחשבתי בעה"י שישנו מכנה משותף מענין בין השלושה והוא שהם מרחיקים את האדם משנאת חינם ומצורת החשיבה השקרית והפירודית, שהאדם עלול לחשוב בטעות שאין כל קשר, חיבור ושייכות בינו לבין שאר הנבראים והפרטים השונים במציאות האלוקית כשהוא מרגיש כמו עלה תלוש בחינת אני ואתם, אני וכל השאר, וכאן נכנסים לתמונה שלושת הדברים עליהם העולם עומד כשהם מעצימים ונותנים ביטוי לשתי המגמות השמימיות המרכזיות במציאות האלוקית של אהבה ואחדות. אהבה בגימ' 13 וגם אחד בגימ' 13 (כנגד אחדות) וביחד זה מצטרף ל-26, הגימ' של שם הוי'ה ב"ה.

כשהאדם גומל חסדים ולא רק בממונו אלא מעניק עצה נבונה, מילה טובה שמעלה חיוך ומשפרת את מצב הרוח של השני, עוזר לחבריו מחכמתו, מכשרונו, מזמנו או מכוחו הוא מוכיח בכך עד כמה הוא מחובר לעוד אנשים וקשור אליהם, שהם חשובים לו, ושהוא אוהב אותם בצורה שלמעשה יוצרת אהבה ואחדות ביניהם ולא רק ברמת התודעה אלא אף בפועל במציאות האלוקית כולה בצורה שעושה נחת רוח ומשמחת מאוד את מי שאמר והיה העולם. הוא מבין שהוא לא יותר טוב או חשוב מכל אדם אחר והוא שמח לעזור ולתרום מעצמו בכל הזדמנות אפשרית כדי שהחיים של כמה שיותר אנשים יהיו טובים יותר, והוא מחבר ומזהה את עצמו בכך עם הכלל, כשהוא מבין שכל עם ישראל מהוה גוף אחד, כשכל אדם מהוה איבר בגוף השמימי, הקדוש והנצחי הזה, כשאחד הרצונות העיקריים של ד' יתברך היא ליצור בתוכו אהבה ואחדות, וכשהוא נותן צדקה לאדם אחר הוא מבין שזה בדיוק כמו להעביר כסף מידו האחת לשניה וכשהוא עוזר לאדם אחר הוא למעשה עוזר לעצמו, כדאיתא במדרש רבא (רות ה, ט): "יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית", כנלמד מרות שקיבלה פרוסה מבועז ואעפ"כ אמרה לנעמי: 'שם האיש אשר עשיתי עמו היום' ולא אמרה 'אשר עשה עמי', שהרי כספי הצדקה יעזרו לעני במעט בעולם הזמני והשפל הזה, בזמן שנותן הצדקה זכה לקיים בכך כמה מצוות חשובות מדאוריתא שיזכו אותו לשכר אינסופי בעוה"ב שהוא נצחי. כתב הרמב"ם: "כך למדו בפירוש מצוה זו (והלכת בדרכיו) מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא נקרא קדוש אף אתה היה קדוש, ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכנויין: ארך אפים ורב חסד, צדיק וישר, תמים, גבור וחזק וכיוצא בהן להודיע שהן דרכים טובים וישרים וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי כחו" (הלכות דעות א, ו). אמר הרב אליהו לופיאן: "נתינה מולידה אהבה" וגם הרב אליהו דסלר אמר זאת בלשון שונה. וחשוב לדעת שהצד שנותן תמיד חש סיפוק ונהנה יותר מהצד המקבל, ואחד הטעמים לכך הוא שזה מאפשר לו להתחבר לצד האלוקי שבו ולהוציאו מהכח אל הפועל, מאחר והנתינה מאפשרת לאדם להתקרב ל-ד', להידבק בו ולהידמות לו במידותיו יתברך, ולהביא לידי ביטוי את מידת החסד והרחמים של הקב"ה, וכשהאדם נותן מעצמו לזולת זה פועל עליו בצורה נפלאה שמעצימה את ראייתו האחדותית ואהבתו כלפיהם, וככל שהאדם עוזר, מרחם ומעניק ליותר אנשים זה מראה שתפיסת ה"אני" שלו רחבה ומקיפה יותר ודעת האלוקים שלו נעלה יותר.

התפילה בדומה לכך עושה את אותה פעולה אלא שכאן זה פועל כלפי ד', אליו האדם פונה ומדבר איתו יתברך, משבח אותו על כמה שהוא גדול, גיבור ונורא בצורה שאין השכל מסוגל לתפוס, מודה לו על אינספור החסדים, הטובות, הניסים והנפלאות אשר העניק לו ולכל ישראל ברוב חסדו, ועל הזכות להשתייך לעם הנבחר ולעבדו בקדושה, שוטח בפניו את כל אשר על לבו, מבקש ממנו בקשות ומצפה לישועות ובכך מזהה את עצמו איתו, מיחד אותו, מעמיק את הקשר עמו יתברך ומעצים את האהבה הטהורה שקימת ביניהם. קראתי בספרו של הרב יעקב עדס "פרקי מחשבה" שכאשר האדם מתפלל ל-ד' זה מוכיח לא רק שהוא מאמין בעצם קיומו יתברך אלא גם שהוא היחיד שיכול לעזור לו ולהושיעו. עכ"ד. התפילה מחברת ומדבקת את כל הנבראים לבוראם שמבינים שהוא מהוה את מקור כל חיותם, ברכתם, שמחתם, כוחם, בריאותם ופרנסתם, ומביאה לידי ביטוי את האמת שאין כל נתק בין הנבראים לבוראם מאחר והם כלולים בו יתברך ועם זאת הוא יתברך הרבה יותר מרומם וקדוש מהם לאין ערוך בצורה שלא ניתן לתפוס בשכל, כדכתיב: "גָּדוֹל ד' וּמְהֻלָּל מְאֹד וְלִגְדֻלָּתוֹ אֵין חֵקֶר" (תהלים קמה, ג), וגם: "גָּדוֹל אֲדוֹנֵינוּ וְרַב כֹּחַ לִתְבוּנָתוֹ אֵין מִסְפָּר" (שם, קמז, ה), וגם: "לית מחשבה תפיסא בך כלל" (הזוהר הקדוש, פתח אליהו הנביא).

אך יותר מכל אין כמו התורה הקדושה שדרך הלימוד בה מתגלה ללומדיה על האהבה והאחדות שיש במציאות האלוקית אע"פ שהיא כוללת אינספור פרטים וחלקים שקשורים זה לזה בקשר אחדותי, וכיצד אפשר להביא אותה לידי ביטוי לא כל אחד כפי הבנתו הפרטית בצורה שיכולה להביא לקלקולים ושיבושים איומים ונוראים אלא ע"פ הוראות היצרן של בורא עולם, וככל שהאדם מעמיק יותר בתורה קל לו יותר להביא לידי ביטוי את העקרונות האלוקיים האלה ולהוציאם מהכח אל הפועל כל פעם בצורה טובה יותר, שנאמר: "תּוֹרַת ד' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ" (תהלים יט, ח), ואין תמים אלא שלם היינו לא מפורד כי אם מאוחד, וברגע שהאדם זוכה להגיע למדרגה הרוחנית הגבוהה בה הוא מצליח לתפוס את העולם ולקלוט את המציאות ע"פ ראית האמת האלוקית, בין יתר המעלות להם הוא זוכה, התורה הופכת עבורו גם למשיבת נפש ומעלה את כל מציאות החיים שלו לקומה עליונה ביותר בעבודת ד' יתברך.

תארו לכם את אותם הורים שההתקדמות של בנם המחונן שהיה החכם ביותר בכל מוסד הלימודים בו למד וגרם להם לשמוח עד מאוד נעצרה בשלב מסוים באופן מפתיע ובלתי צפוי במקום שממנו הוא אינו מתקדם הלאה. איך אפשר להבין את הצער העמוק של הורים כאלה על המצב העגום של בנם שדורך במקום במשך זמן רב שבו היה יכול להתקדם בצורה משמעותית, מתוך ידיעה שאם היה ממשיך באותה מגמה השמים היו יכולים להיות הגבול עבורו, ובמקום זאת הם רואים כיצד כל היכולות המופלאות שלו וההבטחה הגדולה שהוא היוה נמצאות בהשהיה.

אך מה זה לעומת הצער הגדול והעמוק יותר שיש ל-ד' ביחס לבניו ובנותיו היקרים שאע"פ שהוא יתברך נפח באפם נשמת חיים נצחית שהיא חלק אלוקה ממעל וחצובה היא מתחת כסא הכבוד, הם תקועים באותו מקום במשך זמן רב מדי כשהם אינם מוציאים מהכח אל הפועל ולו רבע אחוז ממנה ולא מביאים אותה לידי ביטוי הולם אלא נעצרים ברגע מסוים במקום ומסוגלים לחיות באותה דרגה רוחנית במשך שנים רבות מבלי להתרומם ולהתעלות מעליה כשהם אינם מבינים את הצורך המהותי והערך העליון שבכך.

כל זוג הורים שמח מאוד מכך שהרמה השכלית של כל אחד מבניו ובנותיו משתפרת מאחר וכך גם כל רמת הדו-שיח והתקשורת בינהם הולכת ומתעלה למקומות הרבה יותר גבוהים, וזה מאפשר להם לדבר איתם כל פעם ברמה יותר ויותר גבוהה, ולכן כל צעד שהילדים עושים שמקדם אותם למקום עליון יותר משמח את הוריהם עד מאוד, כאשר אם פעם התקשורת בינהם הסתכמה בקוצ'י מוצ'י, חיוכים מתוקים ופרצופים מצחיקים, לאחר כמה שנים הם כבר מוצאים את עצמם מדברים על ענינים ברומו של עולם בצורה שמשמחת ומפרה יותר את שני הצדדים, ולא דומה ילד שאפשר לדבר איתו בדברי תורה וחכמה מורכבים לאחד כזה שכל תחומי הענין שלו מסתכמים בדברים בטלים ושקריים שקשורים לחיי החומר וההבל של העולם השפל הזה.

מכאן ניתן ללמוד על ד' שמדבר עם כל אחד מברואיו ללא הפסקה אלא שלא כולם מבינים את השפה, הרמזים והמסרים שמגיעים מלמעלה כפי שניתן רק ע"י לימוד מעמיק של התורה הקדושה, ויש לו יתברך שמחה ונחת רוח גדולים על כל צעד קטן שכל אחד מבניו ובנותיו עושים לעברו, כשהם מוסיפים מיום ליום עוד ועוד נדבכים וקומות לתפיסת העולם, לקליטת המציאות, לחכמה, לבינה ולדעת האלוקים שלהם, מאחר וזה מאפשר לבורא עולם להעלות את כל רמת הדו-שיח והתקשורת כלפיהם בהתאם, ומתוך כך גם כל המציאות האלוקית מתעלה.

אין עונג גדול יותר מהקרבה והדבקות ב-ד', כפי שאמר דוד המלך: "וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב" (תהלים עג, כח), והוא יתברך יודע בדיוק למה יכולים לזכות כל בניו ובנותיו היקרים והאהובים שהולכים בדרך ד', התורה והמצוות, והרי אחת הסיבות שברא את כל העולם על כל ברואיו היא כדי שיהיה לו יתברך למי להיטיב, ולכן כל קרבה נוספת לבורא עולם שמצליח האדם להשיג מאפשרת לו יתברך להעניק לו יותר ברכה ושפע בכל תחומי החיים בצורה שמשמחת את אבינו מלכנו עד מאוד, ובכך להביא לידי ביטוי את מידת החסד שהיא אחת מעשר הספירות כל פעם בצורה יותר ויותר משוכללת ונשגבת. שהרי הכלל הוא שהצד הנותן תמיד חש סיפוק, שמחה והנאה גדולים יותר מהצד המקבל בניגוד גמור למה שמקובל לחשוב.

ולכל מטבע שני צדדים וניתן ללמוד מכאן גם על מידת הצער שיש לאבינו מלכנו על כל בניו ובנותיו שתקועים באותו מקום אף אם הוא גבוה, רוחני ותורני ביחס לאחרים, כשלא רק שהם אינם מתקדמים ממנו אלא שהם אפילו לא יודעים עד כמה זה חשוב והכרחי, בצורה שהיא משמעותית ומשפיעה ישירות לא רק על כל חיי הנצח של העוה"ב שלהם אלא אף על העוה"ז, וכל שכן אם טרם עשו את הצעד המתבקש, חזרו בתשובה וקיבלו עליהם עול תורה ומצוות, מאחר ולא רק שזה מונע מהקב"ה להעניק להם את כל מה שהוא יכול ורוצה להעניק להם, מאחר ובאותה נקודה הם לא מהוים כלים שמסוגלים לספוג את כל כמות האור האדירה שהאינסוף ב"ה יכול ורוצה להשפיע עליהם מלבד כמות מצומצמת מאוד בהתאם למדרגתם הרוחנית, אלא שבמקום זאת הוא יצטרך לעורר אותם לחזור למוטב ע"י עונשים קלים או קשים בהתאם למקום בו הם נמצאים.

חשוב להבין שאם הורים בשר ודם לא נהנים כלל כשהם נאלצים להעניש את ילדיהם והם עושים זאת בלית ברירה מאחר ויש קוים אדומים שאסור לעבור אחרת צריך להעביר מסר חד וברור כדי שאותו מעשה שלילי לא ישתרש בתוכם ולא יתקבע בנפשם, במטרה לבער את הנגע מקרבם מוקדם ככל האפשר, אז כל שכן שבורא עולם אינו נהנה להעניש את בניו ובנותיו היקרים והיה מעדיף לפעול מולם בספירות החכמה, הבינה, הדעת, החסד לדוגמא. הקב"ה אינו רשע או סאדיסט כמו שחלק מבני האדם עלולים לחשוב, כשלמעשה כל מטרתו היא לעורר את בניו ובנותיו שיעשו תשובה, יחזרו למוטב וימצאו את האמת האלוקית והתכלית של החיים בצורה שתאפשר לנשמתם לעשות את כל המשימות, התיקונים והתפקידים החשובים לשמם נשלחה לעוה"ז לטובתם האישית.

נדמין לעצמנו הורים בעלי אמצעים שאחד מבניהם מסרב לקבל את כל השפע הגשמי הרב שנצבר במשפחתם במשך כמה דורות ובמקום לקחת וליהנות מכל זה משום מה הוא בוחר לפגוע בהם בכל דרך אפשרית וללא כל סיבה הנראת לעין, שהרי אחת הסיבות העיקריות שהם עבדו כ"כ קשה במשך שנים רבות היא כדי שיוכלו להעניק לילדיהם את כל צרכם בעת הצורך, ובמאמר מוסגר הציור הזה כמו רבים אחרים ממחיש בצורה מעולה עד כמה תפיסת העולם הזאת היא שגויה מעיקרה, שהרי אף אחד לא מבטיח גם להורים הצדיקים ביותר שכל ילדיהם ישתמשו בכל ההון והרכוש שישאירו להם עם דעת ותבונה, מאחר ואם יבחרו ח"ו להשתמש בו לרעה לצורך עבירות וללכת נגד רצון הבורא ב"ה יצא שכרם בהפסדם, וכך במקום להשקיע את זמנם בתורה ומצוות שיזכו אותם לחיי הנצח של העוה"ב יצא שהם הקדישו חלק גדול מחייהם להבל וריק, כדכתיב: "יְראוּ אֶת ד' קְדֹשָׁיו כִּי אֵין מַחְסוֹר לִירֵאָיו. כְּפִירִים רָשׁוּ וְרָעֵבוּ וְדֹרְשֵׁי יְהוָה לֹא יַחְסְרוּ כָל טוֹב" (תהלים לד, י-יא), ושמעתי רעיון נפלא עבור ההורים שמבוסס על ביאור הפסוק הזה שמוכיח שאם ילדיהם ילכו בדרך ד' ויעשו את רצונו יתברך אין להם כל סיבה לדאגה מאחר ולא יחסר להם דבר גם אם לא יתנו להם דבר, מאחר והקב"ה בכבודו ובעצמו לא יחסיר מהם דבר וישלים להם כל מחסורם בדיוק לפי מה שהם צריכים לצורך התיקון אותו נשלחו לעשות בעוה"ז.

והרי ידוע שהקב"ה יכול ורוצה להעניק לכל בניו ובנותיו היקרים והאהובים הרבה יותר מהוריהם הן מבחינה רוחנית והן מבחינה גשמית גם אם הם החכמים, הצדיקים והעשירים ביותר בעולם, מאחר והפער בין כל נברא ולו החכם שבהם לבין בורא עולם הוא הרבה יותר גדול לאין ערוך ביחס לכל נברא אחר, וגם מכאן ניתן לעמוד על הצער העמוק של ד' יתברך שבניו ובנותיו מונעים מעצמם את כל השפע האלוקי והעצום שהקב"ה יכול ורוצה לתת להם לא רק בעוה"ב אלא גם בעוה"ז כפי שניתן לראות בחוש בקרב כל יראי ד' שעובדים אותו בנאמנות ובמסירות, שאין כל דרך שכלית להסביר את צורת החיים העל טבעית שלהם בהנהגתו והשגחתו הפרטית של הקב"ה שנוקט כלפיהם בהנהגת מידה כנגד מידה וכשם שהם מצליחים להתגבר על יצרם, להשליט את הנשמה האלוקית על הנפש הבהמית שלהם ומבטלים את רצונם לרצון ד' כך גם הוא יתברך מעלה את כל מציאות החיים שלהם מעל הטבע על כל מה שמשתמע מכך, כשהוא יתברך מרעיף עליהם אינספור חסדים, טובות, ניסים ונפלאות, מאחר והם הפכו את עצמם לכלים שראויים לקבל את אור האינסוף והשפע האלוקי שהקב"ה רוצה ויכול להעניק להם.