איתא במשנה: "עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים" (אבות א, ב). וחשבתי בעה"י שישנו מכנה משותף מענין בין השלושה והוא שהם מרחיקים את האדם משנאת חינם ומצורת החשיבה השקרית והפירודית, שהאדם עלול לחשוב בטעות שאין כל קשר, חיבור ושייכות בינו לבין שאר הנבראים והפרטים השונים במציאות האלוקית כשהוא מרגיש כמו עלה תלוש בחינת אני ואתם, אני וכל השאר, וכאן נכנסים לתמונה שלושת הדברים עליהם העולם עומד כשהם מעצימים ונותנים ביטוי לשתי המגמות השמימיות המרכזיות במציאות האלוקית של אהבה ואחדות. אהבה בגימ' 13 וגם אחד בגימ' 13 (כנגד אחדות) וביחד זה מצטרף ל-26, הגימ' של שם הוי'ה ב"ה.

כשהאדם גומל חסדים ולא רק בממונו אלא מעניק עצה נבונה, מילה טובה שמעלה חיוך ומשפרת את מצב הרוח של השני, עוזר לחבריו מחכמתו, מכשרונו, מזמנו או מכוחו הוא מוכיח בכך עד כמה הוא מחובר לעוד אנשים וקשור אליהם, שהם חשובים לו, ושהוא אוהב אותם בצורה שלמעשה יוצרת אהבה ואחדות ביניהם ולא רק ברמת התודעה אלא אף בפועל במציאות האלוקית כולה בצורה שעושה נחת רוח ומשמחת מאוד את מי שאמר והיה העולם. הוא מבין שהוא לא יותר טוב או חשוב מכל אדם אחר והוא שמח לעזור ולתרום מעצמו בכל הזדמנות אפשרית כדי שהחיים של כמה שיותר אנשים יהיו טובים יותר, והוא מחבר ומזהה את עצמו בכך עם הכלל, כשהוא מבין שכל עם ישראל מהוה גוף אחד, כשכל אדם מהוה איבר בגוף השמימי, הקדוש והנצחי הזה, כשאחד הרצונות העיקריים של ד' יתברך היא ליצור בתוכו אהבה ואחדות, וכשהוא נותן צדקה לאדם אחר הוא מבין שזה בדיוק כמו להעביר כסף מידו האחת לשניה וכשהוא עוזר לאדם אחר הוא למעשה עוזר לעצמו, כדאיתא במדרש רבא (רות ה, ט): "יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית", כנלמד מרות שקיבלה פרוסה מבועז ואעפ"כ אמרה לנעמי: 'שם האיש אשר עשיתי עמו היום' ולא אמרה 'אשר עשה עמי', שהרי כספי הצדקה יעזרו לעני במעט בעולם הזמני והשפל הזה, בזמן שנותן הצדקה זכה לקיים בכך כמה מצוות חשובות מדאוריתא שיזכו אותו לשכר אינסופי בעוה"ב שהוא נצחי. כתב הרמב"ם: "כך למדו בפירוש מצוה זו (והלכת בדרכיו) מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא נקרא קדוש אף אתה היה קדוש, ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכנויין: ארך אפים ורב חסד, צדיק וישר, תמים, גבור וחזק וכיוצא בהן להודיע שהן דרכים טובים וישרים וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי כחו" (הלכות דעות א, ו). אמר הרב אליהו לופיאן: "נתינה מולידה אהבה" וגם הרב אליהו דסלר אמר זאת בלשון שונה. וחשוב לדעת שהצד שנותן תמיד חש סיפוק ונהנה יותר מהצד המקבל, ואחד הטעמים לכך הוא שזה מאפשר לו להתחבר לצד האלוקי שבו ולהוציאו מהכח אל הפועל, מאחר והנתינה מאפשרת לאדם להתקרב ל-ד', להידבק בו ולהידמות לו במידותיו יתברך, ולהביא לידי ביטוי את מידת החסד והרחמים של הקב"ה, וכשהאדם נותן מעצמו לזולת זה פועל עליו בצורה נפלאה שמעצימה את ראייתו האחדותית ואהבתו כלפיהם, וככל שהאדם עוזר, מרחם ומעניק ליותר אנשים זה מראה שתפיסת ה"אני" שלו רחבה ומקיפה יותר ודעת האלוקים שלו נעלה יותר.

התפילה בדומה לכך עושה את אותה פעולה אלא שכאן זה פועל כלפי ד', אליו האדם פונה ומדבר איתו יתברך, משבח אותו על כמה שהוא גדול, גיבור ונורא בצורה שאין השכל מסוגל לתפוס, מודה לו על אינספור החסדים, הטובות, הניסים והנפלאות אשר העניק לו ולכל ישראל ברוב חסדו, ועל הזכות להשתייך לעם הנבחר ולעבדו בקדושה, שוטח בפניו את כל אשר על לבו, מבקש ממנו בקשות ומצפה לישועות ובכך מזהה את עצמו איתו, מיחד אותו, מעמיק את הקשר עמו יתברך ומעצים את האהבה הטהורה שקימת ביניהם. קראתי בספרו של הרב יעקב עדס "פרקי מחשבה" שכאשר האדם מתפלל ל-ד' זה מוכיח לא רק שהוא מאמין בעצם קיומו יתברך אלא גם שהוא היחיד שיכול לעזור לו ולהושיעו. עכ"ד. התפילה מחברת ומדבקת את כל הנבראים לבוראם שמבינים שהוא מהוה את מקור כל חיותם, ברכתם, שמחתם, כוחם, בריאותם ופרנסתם, ומביאה לידי ביטוי את האמת שאין כל נתק בין הנבראים לבוראם מאחר והם כלולים בו יתברך ועם זאת הוא יתברך הרבה יותר מרומם וקדוש מהם לאין ערוך בצורה שלא ניתן לתפוס בשכל, כדכתיב: "גָּדוֹל ד' וּמְהֻלָּל מְאֹד וְלִגְדֻלָּתוֹ אֵין חֵקֶר" (תהלים קמה, ג), וגם: "גָּדוֹל אֲדוֹנֵינוּ וְרַב כֹּחַ לִתְבוּנָתוֹ אֵין מִסְפָּר" (שם, קמז, ה), וגם: "לית מחשבה תפיסא בך כלל" (הזוהר הקדוש, פתח אליהו הנביא).

אך יותר מכל אין כמו התורה הקדושה שדרך הלימוד בה מתגלה ללומדיה על האהבה והאחדות שיש במציאות האלוקית אע"פ שהיא כוללת אינספור פרטים וחלקים שקשורים זה לזה בקשר אחדותי, וכיצד אפשר להביא אותה לידי ביטוי לא כל אחד כפי הבנתו הפרטית בצורה שיכולה להביא לקלקולים ושיבושים איומים ונוראים אלא ע"פ הוראות היצרן של בורא עולם, וככל שהאדם מעמיק יותר בתורה קל לו יותר להביא לידי ביטוי את העקרונות האלוקיים האלה ולהוציאם מהכח אל הפועל כל פעם בצורה טובה יותר, שנאמר: "תּוֹרַת ד' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ" (תהלים יט, ח), ואין תמים אלא שלם היינו לא מפורד כי אם מאוחד, וברגע שהאדם זוכה להגיע למדרגה הרוחנית הגבוהה בה הוא מצליח לתפוס את העולם ולקלוט את המציאות ע"פ ראית האמת האלוקית, בין יתר המעלות להם הוא זוכה, התורה הופכת עבורו גם למשיבת נפש ומעלה את כל מציאות החיים שלו לקומה עליונה ביותר בעבודת ד' יתברך.

תארו לכם את אותם הורים שההתקדמות של בנם המחונן שהיה החכם ביותר בכל מוסד הלימודים בו למד וגרם להם לשמוח עד מאוד נעצרה בשלב מסוים באופן מפתיע ובלתי צפוי במקום שממנו הוא אינו מתקדם הלאה. איך אפשר להבין את הצער העמוק של הורים כאלה על המצב העגום של בנם שדורך במקום במשך זמן רב שבו היה יכול להתקדם בצורה משמעותית, מתוך ידיעה שאם היה ממשיך באותה מגמה השמים היו יכולים להיות הגבול עבורו, ובמקום זאת הם רואים כיצד כל היכולות המופלאות שלו וההבטחה הגדולה שהוא היוה נמצאות בהשהיה.

אך מה זה לעומת הצער הגדול והעמוק יותר שיש ל-ד' ביחס לבניו ובנותיו היקרים שאע"פ שהוא יתברך נפח באפם נשמת חיים נצחית שהיא חלק אלוקה ממעל וחצובה היא מתחת כסא הכבוד, הם תקועים באותו מקום במשך זמן רב מדי כשהם אינם מוציאים מהכח אל הפועל ולו רבע אחוז ממנה ולא מביאים אותה לידי ביטוי הולם אלא נעצרים ברגע מסוים במקום ומסוגלים לחיות באותה דרגה רוחנית במשך שנים רבות מבלי להתרומם ולהתעלות מעליה כשהם אינם מבינים את הצורך המהותי והערך העליון שבכך.

כל זוג הורים שמח מאוד מכך שהרמה השכלית של כל אחד מבניו ובנותיו משתפרת מאחר וכך גם כל רמת הדו-שיח והתקשורת בינהם הולכת ומתעלה למקומות הרבה יותר גבוהים, וזה מאפשר להם לדבר איתם כל פעם ברמה יותר ויותר גבוהה, ולכן כל צעד שהילדים עושים שמקדם אותם למקום עליון יותר משמח את הוריהם עד מאוד, כאשר אם פעם התקשורת בינהם הסתכמה בקוצ'י מוצ'י, חיוכים מתוקים ופרצופים מצחיקים, לאחר כמה שנים הם כבר מוצאים את עצמם מדברים על ענינים ברומו של עולם בצורה שמשמחת ומפרה יותר את שני הצדדים, ולא דומה ילד שאפשר לדבר איתו בדברי תורה וחכמה מורכבים לאחד כזה שכל תחומי הענין שלו מסתכמים בדברים בטלים ושקריים שקשורים לחיי החומר וההבל של העולם השפל הזה.

מכאן ניתן ללמוד על ד' שמדבר עם כל אחד מברואיו ללא הפסקה אלא שלא כולם מבינים את השפה, הרמזים והמסרים שמגיעים מלמעלה כפי שניתן רק ע"י לימוד מעמיק של התורה הקדושה, ויש לו יתברך שמחה ונחת רוח גדולים על כל צעד קטן שכל אחד מבניו ובנותיו עושים לעברו, כשהם מוסיפים מיום ליום עוד ועוד נדבכים וקומות לתפיסת העולם, לקליטת המציאות, לחכמה, לבינה ולדעת האלוקים שלהם, מאחר וזה מאפשר לבורא עולם להעלות את כל רמת הדו-שיח והתקשורת כלפיהם בהתאם, ומתוך כך גם כל המציאות האלוקית מתעלה.

אין עונג גדול יותר מהקרבה והדבקות ב-ד', כפי שאמר דוד המלך: "וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב" (תהלים עג, כח), והוא יתברך יודע בדיוק למה יכולים לזכות כל בניו ובנותיו היקרים והאהובים שהולכים בדרך ד', התורה והמצוות, והרי אחת הסיבות שברא את כל העולם על כל ברואיו היא כדי שיהיה לו יתברך למי להיטיב, ולכן כל קרבה נוספת לבורא עולם שמצליח האדם להשיג מאפשרת לו יתברך להעניק לו יותר ברכה ושפע בכל תחומי החיים בצורה שמשמחת את אבינו מלכנו עד מאוד, ובכך להביא לידי ביטוי את מידת החסד שהיא אחת מעשר הספירות כל פעם בצורה יותר ויותר משוכללת ונשגבת. שהרי הכלל הוא שהצד הנותן תמיד חש סיפוק, שמחה והנאה גדולים יותר מהצד המקבל בניגוד גמור למה שמקובל לחשוב.

ולכל מטבע שני צדדים וניתן ללמוד מכאן גם על מידת הצער שיש לאבינו מלכנו על כל בניו ובנותיו שתקועים באותו מקום אף אם הוא גבוה, רוחני ותורני ביחס לאחרים, כשלא רק שהם אינם מתקדמים ממנו אלא שהם אפילו לא יודעים עד כמה זה חשוב והכרחי, בצורה שהיא משמעותית ומשפיעה ישירות לא רק על כל חיי הנצח של העוה"ב שלהם אלא אף על העוה"ז, וכל שכן אם טרם עשו את הצעד המתבקש, חזרו בתשובה וקיבלו עליהם עול תורה ומצוות, מאחר ולא רק שזה מונע מהקב"ה להעניק להם את כל מה שהוא יכול ורוצה להעניק להם, מאחר ובאותה נקודה הם לא מהוים כלים שמסוגלים לספוג את כל כמות האור האדירה שהאינסוף ב"ה יכול ורוצה להשפיע עליהם מלבד כמות מצומצמת מאוד בהתאם למדרגתם הרוחנית, אלא שבמקום זאת הוא יצטרך לעורר אותם לחזור למוטב ע"י עונשים קלים או קשים בהתאם למקום בו הם נמצאים.

חשוב להבין שאם הורים בשר ודם לא נהנים כלל כשהם נאלצים להעניש את ילדיהם והם עושים זאת בלית ברירה מאחר ויש קוים אדומים שאסור לעבור אחרת צריך להעביר מסר חד וברור כדי שאותו מעשה שלילי לא ישתרש בתוכם ולא יתקבע בנפשם, במטרה לבער את הנגע מקרבם מוקדם ככל האפשר, אז כל שכן שבורא עולם אינו נהנה להעניש את בניו ובנותיו היקרים והיה מעדיף לפעול מולם בספירות החכמה, הבינה, הדעת, החסד לדוגמא. הקב"ה אינו רשע או סאדיסט כמו שחלק מבני האדם עלולים לחשוב, כשלמעשה כל מטרתו היא לעורר את בניו ובנותיו שיעשו תשובה, יחזרו למוטב וימצאו את האמת האלוקית והתכלית של החיים בצורה שתאפשר לנשמתם לעשות את כל המשימות, התיקונים והתפקידים החשובים לשמם נשלחה לעוה"ז לטובתם האישית.

נדמין לעצמנו הורים בעלי אמצעים שאחד מבניהם מסרב לקבל את כל השפע הגשמי הרב שנצבר במשפחתם במשך כמה דורות ובמקום לקחת וליהנות מכל זה משום מה הוא בוחר לפגוע בהם בכל דרך אפשרית וללא כל סיבה הנראת לעין, שהרי אחת הסיבות העיקריות שהם עבדו כ"כ קשה במשך שנים רבות היא כדי שיוכלו להעניק לילדיהם את כל צרכם בעת הצורך, ובמאמר מוסגר הציור הזה כמו רבים אחרים ממחיש בצורה מעולה עד כמה תפיסת העולם הזאת היא שגויה מעיקרה, שהרי אף אחד לא מבטיח גם להורים הצדיקים ביותר שכל ילדיהם ישתמשו בכל ההון והרכוש שישאירו להם עם דעת ותבונה, מאחר ואם יבחרו ח"ו להשתמש בו לרעה לצורך עבירות וללכת נגד רצון הבורא ב"ה יצא שכרם בהפסדם, וכך במקום להשקיע את זמנם בתורה ומצוות שיזכו אותם לחיי הנצח של העוה"ב יצא שהם הקדישו חלק גדול מחייהם להבל וריק, כדכתיב: "יְראוּ אֶת ד' קְדֹשָׁיו כִּי אֵין מַחְסוֹר לִירֵאָיו. כְּפִירִים רָשׁוּ וְרָעֵבוּ וְדֹרְשֵׁי יְהוָה לֹא יַחְסְרוּ כָל טוֹב" (תהלים לד, י-יא), ושמעתי רעיון נפלא עבור ההורים שמבוסס על ביאור הפסוק הזה שמוכיח שאם ילדיהם ילכו בדרך ד' ויעשו את רצונו יתברך אין להם כל סיבה לדאגה מאחר ולא יחסר להם דבר גם אם לא יתנו להם דבר, מאחר והקב"ה בכבודו ובעצמו לא יחסיר מהם דבר וישלים להם כל מחסורם בדיוק לפי מה שהם צריכים לצורך התיקון אותו נשלחו לעשות בעוה"ז.

והרי ידוע שהקב"ה יכול ורוצה להעניק לכל בניו ובנותיו היקרים והאהובים הרבה יותר מהוריהם הן מבחינה רוחנית והן מבחינה גשמית גם אם הם החכמים, הצדיקים והעשירים ביותר בעולם, מאחר והפער בין כל נברא ולו החכם שבהם לבין בורא עולם הוא הרבה יותר גדול לאין ערוך ביחס לכל נברא אחר, וגם מכאן ניתן לעמוד על הצער העמוק של ד' יתברך שבניו ובנותיו מונעים מעצמם את כל השפע האלוקי והעצום שהקב"ה יכול ורוצה לתת להם לא רק בעוה"ב אלא גם בעוה"ז כפי שניתן לראות בחוש בקרב כל יראי ד' שעובדים אותו בנאמנות ובמסירות, שאין כל דרך שכלית להסביר את צורת החיים העל טבעית שלהם בהנהגתו והשגחתו הפרטית של הקב"ה שנוקט כלפיהם בהנהגת מידה כנגד מידה וכשם שהם מצליחים להתגבר על יצרם, להשליט את הנשמה האלוקית על הנפש הבהמית שלהם ומבטלים את רצונם לרצון ד' כך גם הוא יתברך מעלה את כל מציאות החיים שלהם מעל הטבע על כל מה שמשתמע מכך, כשהוא יתברך מרעיף עליהם אינספור חסדים, טובות, ניסים ונפלאות, מאחר והם הפכו את עצמם לכלים שראויים לקבל את אור האינסוף והשפע האלוקי שהקב"ה רוצה ויכול להעניק להם.

כל אדם בר דעת שהיה רואה שיש תינוק מתחת לאחד מגלגלי רכבו, לא היה מעיז לחשוב ולו לרגע אחד לסכן את חייו אף אם היה בדרכו לנופש עבורו חסך כסף במשך שנים רבות, אלא היה מוציא אותו משם מיד ודואג לטפל בו ולמצוא את הוריו. ולו יצויר שלא היתה כל אפשרות להוציאו משם הוא היה מוותר על כל הנופש וכל הכסף שהשקיע בלי לאמץ את מחשבתו אם זה היה מגיע לכך, ובטח שלא היה גורם לתינוק להיפצע וכל שכן שלא היה עושה דבר שהיה עלול לסכן את חייו ולו במעט. אך מה שמחללי שבת בפרהסיא אינם יודעים הוא שכאשר הם נוסעים בשבת, בכל התנעה ובכל פעולה שהם עושים במהלך נסיעתם, הם עושים נזק הרבה יותר חמור לאין ערוך מאחד כזה שהיה רוצח את אותו תינוק באכזריות, הן לנשמתם הקדושה והן לכלל ישראל, והדין כמובן זהה לגבי כל שאר העבירות שנעשות בשבת בפרהסיא כמו הליכה למקומות בילוי מחללי שבת, מנגל בפארק, שיחה בפלאפון, שמיעת שירים בנגן או עישון ברחוב. ומעבר לכך אין להם שמץ של מושג שגם העונש על כך הרבה יותר חמור אף מרצח מתועב שהדעת אינה יכולה לסבול.

בעשרת הדיברות שמסודרים מהכבד אל הקל הדיבר "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" הוא הרביעי והעונש עליו כמו לעובדי עבודה זרה הוא מוות בסקילה שהוא הקשה והנורא מכולם, בזמן שהדיבר "לֹא תִרְצָח" הוא השישי והעונש עליו הוא מיתה בסיף וודאי קל יותר מסקילה, ומכאן שחומרת החטא והעונש של מחלל השבת חמורים מאלו של הרוצח עד כדי כך שהרוצח אמנם נחשב ליהודי שפל אך עדיין יהודי, ומחלל השבת בפרהסיא לעומת זאת הרי הוא כגוי לכל דבר, כאשר ע"פ ההלכה אסור לקבור מחלל שבת אף אם קיים את כל שאר המצוות בחלקה בה קבורים רוצחים שפלים שומרי שבת.

חשוב לדעת שהסיבות העיקריות שגורמת לאותו חלק בעם להזדעזע בנוגע לאותו תינוק מחד ומאידך לחוסר הזדהות עם כבוד השבת הן חוסר מודעות וחינוך לקוי, שהרי מגיל קטן כולנו שמענו עד כמה שרצח זה פשע חמור ועל כך שהרוצחים הם עברינים שנמצאים בשולי החברה שעושה כל מאמץ בנסיון להוקיע אותם מתוכה ולכלוא אותם במקומות סגורים כדי שלא יגרמו נזק לציבור, אך מה עם השבת? למה לא כולם מזהירים את הנשמות היקרות שזיכה אותנו ד' יתברך להביא לעולם על החומרה של חילול השבת, על הנזק החמור שזה גורם, העונשים הקשים על כך, על הצער העצום שנגרם לאלוקים ועל הריחוק שנוצר בין מחללי השבת לבוראם?

מי הוא אותו חכמולוג שחושב שעם טיפת זרע וביצית של איש ואשה אפשר לברוא אדם בעל דעת ותבונה שיכול לדבר, לחשוב, לאהוב, לעשות דברים גאוניים ומפוארים ולהיות תלמיד חכם גדול אלמלא הקב"ה היה נכנס לתמונה ונופח באפו נשמת חיים נצחית שהיא חלק אלוקה ממעל שיכולה לפעול את כל הדברים הנפלאים האלה? ולו יכול אדם להעלות על דעתו שבשר ועצמות יכולים לדבר, ליצור דברים מדהימים, לחלום ולהביע רגשות?

ברוך ד' ותודה לאל על אותם מוסדות חינוך מצוינים בהם מחנכים את התלמידים ע"פ הערכים והיסודות הנפלאים של היהדות, מדריכים אותם ללכת בדרך ד', התורה והמצוות ומעניקים להם השקפה נכונה לחיים ע"פ האמת האלוקית, וכל אדם שאוהב את ילדיו יעשה כל מאמץ כדי שכל בניו ובנותיו ילמדו רק במקומות כאלה אם הוא באמת אוהב אותם ורוצה לטובתם גם אם זה גובל במעבר דירה או או כל שינוי משמעותי אחר, וזה הדבר החשוב ביותר שהוא יכול ומצווה להעניק להם, מאחר וכמו שכל אחד מבין שאי אפשר לתדלק מעבורת חלק בדלק של אופנועים ולצפות שהיא תצליח להתקדם יותר מכמה קילומטרים בודדים, כל שכן שאי אפשר לתת לנשמה של יהודי שיש לו נשמה אלוקית שחצובה מתחת כסא הכבוד חינוך שמתאים לגויים וגם זה בספק, ולצפות במקביל שהוא יצליח לממש ולו חצי אחוז מכל היכולות והכשרונות האדירים אותם העניק לו ד' יתברך.

אל תתאכזרו ליקיריכם, תנו להם את הטוב ביותר, זה מגיע להם, וגם אתם תהנו מזה בגדול ללא צל של ספק.

מה שלא כולם יודעים על חומרת חילול השבת

בלא מעט מצבים מדגישים רק את החלק הראשון של המשנה המובאת כאן במלואה, שתעזור ללא מעט מאיתנו להציל את חיי הנצח של העוה"ב ולעשות תשובה ע"פ הנדרש:

"כָּל יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לְעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: 'וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִרְשׁוּ אֶרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר' (יְשַׁעְיָה ס כא). וְאֵלּוּ שֶּׁאֵין לָהֶם חֵלֶק לְעוֹלָם הַבָּא, הָאוֹמֵר אֵין תְּחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה, וְאֵין תּוֹרָה מִן הַשָּׁמַיִם, וְאֶפִּיקוֹרוֹס. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אַף הַקּוֹרֵא בִּסְפָרִים הַחִיצוֹנִים, וְהַלּוֹחֵשׁ עַל הַמַּכָּה וְאוֹמֵר: 'כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ד' רֹפְאֶךָ' (שמות טו). אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, אַף הַהוֹגֶה אֶת הַשֵּׁם בְּאוֹתִיּוֹתָיו" (משנה, סנהדרין י, א).

וחשבתי בעה"י להסביר מדוע למחלל שבת בפרהסיא אין חלק לעוה"ב, שהרי הוא כגוי לכל דבר, נחשב לעובד עבודה זרה, נכרת ונבדל מעדת ישראל ומומר לכל התורה כולה.

[*] כמו האפיקורוס גם אותו לא מצרפים לשום דבר שבקדושה, ואם הוא העשירי אי אפשר להוציא ספר תורה ולומר קדיש, קדושה, ברכו וחזרת הש"צ, אסור להעלותו בין שבעת העולים בשבת שצריכים להיות שומרי שבת אלא רק בתור מוסיף, ואם הוא כהן אסור לתת לו לעשות את ברכת הכהנים. כששומר שבת שהוא העשירי בביהכ"נ נחשב לעשירי אף אם נרדם לגמרי ולעומת זאת מחלל השבת בפרהסיא לא מצטרף לעשרה אף כשהוא ער גם אם מדובר באישיות חשובה ומכובדת בעיני העם.

[*] יינו יין נסך כך שאם פתח או מזג בקבוק יין לא מבושל או טלטל כוס או בקבוק פתוח היין שבהם נאסר לשתיה.

[*] גם אם שחט את העופות והבהמות הבריאות והמהודרות ביותר שחיטתו פסולה ואסור לאכול מהבשר הזה.

[*] אוכל שבישל מחלל שבת בפרהסיא אסור במאכל.

[*] אם עשה קידוש לכל בני משפחתו לא יצאו לידי חובה וחייבים לעשות שוב קידוש.

[*] אף ע"פ שגמילות חסדים מהוה את אחד משלושת העמודים עליהם העולם עומד כדאיתא במשנה (אבות א, ב), אין מצוה לגמול עמהם חסד כפי שמחויבים כלפי כל אחד מישראל (אהבת חסד ח"א ג, ג).

[*] הרבה יהודים נזהרים לצום ביום הכיפורים ולכבדו כשהם אינם יודעים כלל שהעוון והעונש על חילול שבת הרבה יותר חמור מחילול יום הכיפורים, שמטרתו לכפר לעם ישראל על חטאיהם, שהרי בשבת קודש יש את המספר הגבוה ביותר של העולים לתורה, שבעה, בזמן שביום הכיפורים יש שישה, ביום טוב חמישה, בראש חודש ובחול המועד ארבעה ובימי שני וחמישי שלושה עולים.

[*] הוא פסול לעדות מאחר ואם לא אכפת לו מגופו שעלול למות במהלך חייו ונשמתו שתיכרת מחיי הנצח, כיצד יוכל לשמש כעד ראוי בצורה שתגרום לבית דין לגזור מיתה על אדם אחר? ואם שימש כאחד משני העדים בחתונה אותו זוג אינו נחשב לנשוי ועליו להינשא שוב עם שני עדים כשרים שומרי שבת.

[*] לא ניתן לקברו יחד עם יהודים שומרי שבת אחרים אף אם הם רוצחים או פושעים שפלים מכל סוג אחר, ואם עשו כן צריך לפתוח את קברו ולהעביר את גופתו למקום אחר הראוי לו, כפי שפסק הש"ע: "אין קוברין רשע אצל צדיק. אפילו רשע חמור אצל רשע קל. וכן אין קוברין צדיק וכשר ובינוני אצל חסיד מופלג" (יורה דעה שסב סימן שסב, ס"ה).

[*] אחד מארבעת הדברים עליהם מעיד עקיבא בן מהללאל במשנה הוא: "מוטב לי להיקרא שוטה כל ימי ולא ליעשות רשע שעת אחת לפני המקום (הקב"ה)" (עדיות ה, ו), ורשע הוא לא בהכרח מי שנתפס כזה בעיני רוב הציבור אלא יכול להיות גם אדם משכיל, מכובד, מנומס, אדיב ונוח לבריות, מאחר ורשע ע"פ הגדרת התורה הוא אדם שאינו שומר את התורה, עובר במזיד על חוקי הבורא ומורד בו.

[*] על אף חשיבותה של מצות השבת אבידה שמחייבת להחזיר את האבידה לבעליה אף אם הוא יהודי רשע שאוכל נבלה לתאבון, אסור להחזיר אבדה למחלל שבת בפרהסיא כמו לעכו"ם ולאוכל נבלה להכעיס שהרי הוא כאפיקורוס.

[*] הרמב"ם פסק שאין מקבלים קרבן ממחלל שבת ומעובד עבודה זרה, ואף קרבן עולה שמקבלים מהגוי אין מקבלים מהמשומד הזה.

[*] אחת העבירות החמורות ביותר שאסור ליהודי לעשות היא להלוות בריבית והעונש על כך הוא שלא יקום בתחיית המתים, ואעפ"כ כשמדובר במחלל שבת בפרהסיא מותר להלוות בריבית מאחר ואין כל סכנה שלא יקום בתחיית המתים שהרי הוא כגוי גמור, ולגוי ע"פ ההלכה מותר להלוות בריבית, כדכתיב: "לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ" (דברים כג, כא).

ומתוך כל הדברים האלה מובן מדוע אינו נכלל בתוך אותם ישראל שיש להם חלק לעוה"ב, והוא נידון למוות הן בעוה"ז בצורה שיקצרו לו את שנות חייו שנקבעו לו, והן בעוה"ב, כדכתיב בתורה הקדושה: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם, מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת, כִּי כָּל הָעֹשֶׂה בָהּ מְלָאכָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ" (שמות לא, יד), אע"פ שלמרבה הפלא לגויים צדיקים שקיימו שבע מצוות בני נוח ולא הזיקו או שנאו יהודים יש חלק לעוה"ב למרות שהם כלל לא מצווים לשמור שבת, כאשר גוי ששומר שבת מתחייב במיתה כמו יהודי שמחלל שבת, אלא אם עשה תשובה והתחיל לשמור שבת כהלכתה, כדכתיב: "אין לך דבר העומד בפני התשובה", ללמדנו על האהבה האינסופית שיש לבורא עולם כלפי ישראל שנתן לנו אותה כאחת משלושת האותות שמסמלים את הברית הנצחית ביננו, כאשר כל המחלל את השבת דומה לאדם שהוריד את השלט מעל לבית העסק שלו ומכאן כל הלקוחות מבינים שפשט רגל או פשוט הפסיק את פעילותו, וכך גם סימן ההיכר הבולט ביותר של היהודי הוא שמירת השבת, כפי שאנו אומרים בברכה האמצעית שבתפילת העמידה בשחרית של שבת קודש.

"יִשְׂמַח משֶׁה בְּמַתְּנַת חֶלְקו, כִּי עֶבֶד נֶאֱמָן קָרָאתָ לּו. כְּלִיל תִּפְאֶרֶת בְּראשׁו נָתַתָּ, בְּעָמְדו לְפָנֶיךָ עַל הַר סִינַי. שְׁנֵי לוּחות אֲבָנִים הורִיד בְּיָדו, וְכָּתוּב בָּהֶם שְׁמִירַת שַׁבָּת, וְכֵן כָּתוּב בְּתורָתָךְ: וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת, לַעֲשׂות אֶת הַשַּׁבָּת לְדרתָם בְּרִית עולָם. בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אות הִיא לְעלָם, כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ד' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, וּבַיּום הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ: וְלא נְתַתּו ד' אֱלהֵינוּ לְגויֵי הָאֲרָצות, וְלא הִנְחַלְתּו מַלְכֵּנוּ לְעובְדֵי אֱלִילִים, גַּם בִּמְנוּחָתו לא יִשְׁכְּנוּ עֲרֵלִים, כִּי לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל נְתַתּו בְּאַהֲבָה, לְזֶרַע יַעֲקב אֲשֶׁר בָּם בָּחָרְתָּ: יִשְׂמְחוּ בְמַלְכוּתָךְ שׁומְרֵי שַׁבָּת וְקורְאֵי עונֶג, עַם מְקַדְּשֵׁי שְׁבִיעִי, כֻּלָּם יִשְׂבְּעוּ וְיִתְעַנְּגוּ מִטּוּבָךְ, וְהַשְּׁבִיעִי רָצִיתָ בּו וְקִדַּשְׁתּו, חֶמְדַּת יָמִים אותו קָרָאתָ".

(ההשראה וחלק גדול מהמידע נלקחו מדרשותיו הנפלאות והמחזקות של הרב יוסף מזרחי שליט"א)

הורים לילדים? רוצים את הטוב ביותר עבורם וחושבים לאיזו מסגרת כדאי לשלוח אותם? המילים הבאות יצאו מדם לבי וכדאי שתקראו אותן ואח"כ תחליטו בעצמכם.

חברי היקרים, בואו נעשה חשבון פשוט. דבר ברור וידוע הוא שמאז ומעולם אחת התאוות הגדולות ביותר של רוב בני האדם כנראה היא תאות הכסף ומדור לדור האפשרויות להשתמש בו רק הולכות ומתרבות, נהיות מגוונות יותר ושוברות שיאים שליליים של שפל אליו יכול האדם להגיע אם יאפשר לכל תאוותיו החומריות לשלוט בו.

אסור לשכוח שהכסף אינו תמים כפי שהוא עשוי להראות. ולראיה, אנשים רבים מצאו את מותם כתוצאה מקטטה שפרצה עקב ויכוח על סכומים זניחים של כסף ואם שפר עליהם מזלם יצאו "רק" עם חבלות ונזקים גופניים לא קלים, ואחרים גנבו מהיקרים להם מכל ואפילו מהוריהם כדי לספק את יצרם, וגם לא מעט אנשים שמו קץ לחייהם לאחר שפשטו רגל או שהמניות שלהם בבורסה התרסקו. בניגוד גמור ליהדות, תפיסת העולם הגויית גורמת לאדם לזהות את עצמו עם הונו הגשמי ונכסיו החומריים ואף להגדיר אותם כחלק עיקרי מהאישיות שלו. זה מה שיש לך? זה מי שאתה וזה כל מה שאתה שווה - לשיטתם השקרית. וזה גם מסביר איך יתכן שאדם שמאבד את הונו ונכנסיו עושה טעות איומה ומעלה על דעתו שלחייו אין כל משמעות יותר, שהרי ידוע שהכסף אף פעם לא היה ולעולם לא יהיה מדד אמיתי להצלחה, אושר ושמחה בחיים.

לצורך ההמחשה תראו כיצד התורה הצליחה גם כאן לרדת לעומק לב האדם כפי שמשתמע מפסיקת הש"ע: "מת אביו מברך 'דיין האמת'. היה לו ממון שיורשו, אם אין לו אחים מברך גם כן 'שהחיינו', ואם יש לו אחים במקום 'שהחיינו' מברך 'הטוב והמטיב'" (או"ח סימן רכג ס"ב), והדבר תמוה מאוד שהרי איך אפשר לצוות על אדם לברך ברכות שמביעות שמחה מיד לאחר שמת אביו? אלא שהטעם לכך הוא שהתורה הבינה שחרף הצער העמוק שחש האדם בעקבות פטירת אביו, אעפ"כ הוא שמח על הירושה שהשאיר לו.

ועכשיו תרשו לי לשאול אתכם בכנות, איזה ילדים הייתם רוצים שיהיו לכם, כאלה שמהרגע הראשון שיקבלו דעת יתיחסו אליכם כאל כספומט אנושי נייד שאפשר למשוך ממנו באופן חופשי תוך ניצול בזוי של אהבתם הטהורה כלפיהם, או כאלה שילמדו שישנה מצות עשה חשובה ונדירה מן התורה והיא מצות כיבוד אב ואם וכל המרבה בה הרי זה משובח, כדכתיב: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" (שמות כ, יא), כשעל האדם להיזהר בכבוד אביו ואמו ובמוראם שהשוה אותם הכתוב לכבוד המקום ב"ה ומוראו, ששלושה שותפים הם באדם - הקב"ה, אביו ואמו, ובזמן שהאדם מכבד את הוריו אומר הקב"ה: "מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכבדוני", וכל המכבד את הוריו זוכה לאריכות ימים ושנים בעוה"ז, כדכתיב: "לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ד' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (שם), לעושר ולהצלחה, ולכך שיזכה אף הוא שבניו ובנותיו יכבדוהו ויראו ממנו גם לעת זקנותו (כמובא בילקוט יוסף), כשאין לתאר את השכר העצום לו הוא זוכה בעוה"ב, יקומו לכבודכם כשתכנסו מתוך יראת כבוד וינשקו את ידכם לאחר הקידוש בליל שבת? ולא זאת בלבד אלא שהאהבה הגדולה, האמיתית והטהורה שהם יעניקו לכם והחיבור המיוחד שיהיה ביניכם יתנו לכם דחיפה ותמריץ בכל תחומי החיים שיהיו הרבה יותר מוצלחים ומאושרים.

הייתם רוצים ילדים שכל עניינם הוא סביב נושאים טפשיים, בטלים, פסולים ומקולקלים, שמתגלגלים בכל רחוב צדדי ואתר מזדמן ללא כל ביקורת או מחשבה אודות תמימות המקום ח"ו, או כאלה שעוסקים כל היום בעניינים רמים ונשגבים שהם ברומו של עולם?

הייתם רוצים ילדים שחיים חיי הפקרות והוללות חסרי גבולות, חוקים וכללים ח"ו, או כאלה שאורח חייהם מותאם להוראות היצרן שברא את כל העולם יחד עם כל בני האדם שיודע יותר טוב מכולם מה הכי טוב לכל הבריות וגם עבורם מכל הבחינות ואף רוצה ויכול להעניק להם את כל הכלים, השפע והברכה לו הם יזדקקו בכל השלבים במהלך חייהם?

הייתם רוצים לחיות בתחושה שאיבדתם כל שליטה על ילדיכם, ושבכל רגע נתון הם יכולים לעשות את הנורא מכל ח"ו, או שאתם רוצים שלא יפסיקו להרעיף שבחים ומחמאות על חכמתם, צדקותם ושאר מידותיהם הנעלות שמיוחסות לגדולי ישראל, שמקומות הלימוד שלהם היוו נדבך חשוב במפעל חייהם המפואר, כשמאות אלפים השתתפו בהלויתם וההספדים עליהם נמשכו גם חודשים ושנים לאחר פטירתם?

הייתם רוצים שילדכם יחשבו עליכם במושגים של ירושה ועוד קודם לכן על שלל האפשרויות המתוחכמות להפיק מכם את התועלת המירבית להגשמת חלומותיהם, תוך שהם מגדירים אתכם בלבם ככלי נוסף להשגת מטרתם, ובמידת הצורך אף יהיו מוכנים למכור אתכם בזול ח"ו, או שהייתם רוצים שילדכם יכבדו וייקרו אתכם ויזכרו תמיד את כל אשר עשיתם למענם, ישמחו ויהנו מכל יום שלכם על פני האדמה בו הם זוכים להיות בחברתכם, וישימו אתכם בראש סדר העדיפויות שלהם?

הייתם רוצים שילדכם יהיו מאותם אלה שמהוים דוגמא שלילית וירודה, כששאר ההורים מזהירים את ילדיהם להתרחק מהם בכל מחיר ח"ו, או שיהיו מאותם חכמי ישראל וגאוני עולם אליהם נוהרים ההמונים מכל קצוות תבל כדי להתיעץ איתם, לשמוע את דעתם, להתענג מחכמתם, ללמוד מהם את תורתם, ולהכריע גורלות עפ"י פסיקתם, ושכל מי שרק מתקרב אליהם מתברך, חש יראת כבוד כלפיהם ורוצה להתקרב ולהידמות אליהם?

הייתם רוצים שילדכם יהיו ממחריבי העולם שבגללם באים צרות ויסורים על עם ישראל עליהם מעלה הכתוב: "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו" ח"ו, או שיהיו מבוני העולם שבזכותם כל הבריאה זוכה לשפע וברכה, גורמים לכל המציאות שלהם ושמסביבם להתעלות, ובכל יום בחייהם הם מניחים כמה לבנים בבית המקדש השלישי שיהיה בניין עדי עד, ומקרבים את כל העולם לבואו של המשיח ולגאולה העתידה והמיוחלת?

האם אתם מעדיפים לשלוח את ילדיכם למוסד בו המחנכים ילמדו את ילדיכם ע"פ עולם המושגים השקרי וקליטת המציאות המקולקלת שהושפעו מכל התרבויות הזרות והחכמות החיצוניות על כל החוליים והסטיות שיש בהן ובניגוד גמור לרוח היהדות ח"ו, או שיזכו ללמוד עם דמויות מופת שיעבירו לילדיכם את התורה הקדושה שהיא המלכה של כל החכמות וכוללת את כולן בתוכה, כפי שעברה מאב לבן, רב לתלמיד עד למשה רבינו שקיבל את התורה ישירות מ-ד' יתברך?

האם הייתם רוצים לשלוח את ילדיכם למוסד שרק ימלא אותם בידע שלא יהיה להם כל צורך ברובו המכריע בדומה לתהליך העתקת נתונים לכונן חיצוני ולא יפעל לשינוי משמעותי במידותיהם ח"ו, או למוסד שבנוסף לחכמה העילאית לה הם יזכו בו הם יזכו בנוסף לתקן את מידותיהם, ובכך להיות אנשים טובים וחיוביים יותר בצורה שכולם יהנו מהם, ואף חיי הנישואין וחינוך הילדים שלהם יהיו מוצלחים, מאושרים ושמחים באופן מיוחד בזכות זה?

האם הייתם רוצים שהבן שלכם יסתובב עם עברינים ודמויות מפוקפקות ואף יביא אותם לביתכם וידבר איתם על הנושאים השפלים והבזויים ביותר ח"ו, או שכל חבריו יהיו בני תורה, חכמים, צדיקים, אנשי חסד שתמיד יעמדו לרשותם בשעת צרה ושכל דיבורם דברי אלוקים חיים?

הייתם רוצים שלאחר שנים רבות בהן הענקתם לבנכם את הטוב ביותר ולא החסרתם ממנו דבר, הוא יודיע לכם לפתע שהוא הכיר גויה, התאהב בה ורוצה להתחתן איתה ולהביא איתה ילדים, ובכך לעצור ממנו ואילך את כל השרשרת המפוארת של זרע ישראל שהתחילה מאברהם אבינו, ולחיות כמו גוי לכל דבר ועניין תוך התעלמות מוחלטת מהמצוות ומנהגי היהדות ולו הבסיסיים ביותר ח"ו ושהנכדים שלכם יהיו גויים שבביתם יש עץ אשוח, סנטה קלאוס והרבה טומאה ועבודה זרה ח"ו, או שהייתם רוצים שבנכם יתחתן עם יהודיה צדיקה, צנועה וחסודה שהיא כליל המעלות, וביחד יקימו בית יציב ונאמן בישראל שימשיך את מרוץ הלפיד, יהיה מבוסס על ערכי היהדות וינחיל אותם לכל הדורות הבאים, שבו סידור, סדר פסח, תפילה, תפילין, קידוש וקדיש הן לא מילים זרות? שהרי יהודי שלא מבין איזו זכות אדירה נפלה בחלקו להיות יהודי על כל המשתמע מכך עם כל ההטבות מחד והמחויבויות מאידך, ואינו יודע שבורא עולם הבדיל את ישראל מכל שאר העמים ואסר עליו להתחתן איתם יכול ליפול בקלות לטעות הנוראה ביותר של חייו בהנחה השקרית שכל בני האדם שוים ושאין כל הבדל ושוני ביניהם מתוך תפיסת עולם שגויה ששופטת את המציאות רק ע"פ הצד החיצוני והחומרי שלה תוך התעלמות מהצד הפנימי והרוחני שמהוה למעשה את העיקר, כך שמי שפספס אותו פספס הכל.

חשוב שתדעו שככל שילדיכם יבחינו שאתם בעצמכם מכבדים ואוהבים יותר את הקב"ה, התורה וכל עקרונות הקודש עליהם מבוססת היהדות, כך גם הם יכבדו ויאהבו אתכם יותר, מאחר ונשמותיהם תרגשנה שאתם מחברים אותם בכך לשורשן ולמקורן, אחרת ידוע שאחת הדרכים של ד' לרמוז לאדם שרחוק ממנו יתברך שעליו לשפר את מעשיו, ליישר את אורחותיו ולהתאימם ע"פ האמת האלוקית היא דרך בן/ת הזוג והילדים, כדי לעורר אותו לחשבון נפש ולעשות את הקישור המתבקש שהיחס של בן/ת והילדים כלפיו מהוה שיקוף מראה מדויק ליחס שלו כלפי בוראו.

קחו בחשבון שלהחלטה שלכם יש תפקיד מכריע שישפיע בצורה מהותית לא רק על החברה הישראלית על כל גווניה אלא הרבה מעבר לזה, והאמינו לי שאף אחד מכם לא היה רוצה ילדים שרומסים ברגל גסה את כל עיקרי היהדות והדברים הקדושים ביותר ומזלזלים בבורא עולם ובתורתו הקדושה, שבזכותם עם ישראל שרד כנגד כל הסיכויים במשך כמה אלפי שנים ושתפיסת עולמם תהיה צרת אופקים ומנותקת מהאמת האלוקית ומהיהדות אלא שיהיו חכמים, צדיקים וקדושים שמאירים את כל העולם באור ד' יתברך והתורה הקדושה.

לא יכולה להיות לכם זכות גדולה מזו הן בעוה"ז והן בעוה"ב שעל כל מצוה ומצוה שהם יעשו הם יעשו נחת רוח אדירה לנשמתכם ויזכו אותה להתעלות כל פעם למקום יותר ויותר עליון. שיהיה לכולכם בהצלחה.

כל הורה מחמיא לילדיו אך כדי לבנות בקרבם את היחס הנפשי הנכון חשוב לבחור במחמאות שמדגישות בעיקר את הדברים הפנימיים והרוחניים - "צדיק שלי, נשמה טובה וטהורה, איזו יראת שמים יש לך, תודה לאל שזכיתי לבן חכם כמוך, אתה ממש חרוץ, שקדן ואוהב ללמוד, זה כיף אמיתי לדבר איתך בכל נושא, איזה טוב לב אתה, איך אתה יודע להתחשב ואוהב לעזור לאחרים, יש לך אהבת הזולת, אתה מאוד כשרוני, מרגישים שאתה עושה את המצוות מכל הלב, דע לך ש-ד' ברך אותך במידות טובות, אתה מאוד רוחני, אתה בן של מלך, אתה ממש מתנה ענקית משמים, תודה לאל שזיכה אותי לבן נפלא כמוך, יש לך שמחת חיים מיוחדת, ד' אוהב אותך".

אמנם ניתן להתיחס גם למראה החיצוני לצורך המחמאות אך במידה מועטה יותר וגם אז לצורך הדגשת העובדה שהוא זניח ביחס לצדדים הפנימיים - "אתה ילד יפה חכם שלי אבל חשוב שתזכור שבחיים, הפנימיות הרבה יותר חשובה מהחיצוניות. אתה אמנם נראה טוב צדיק שלי ובכל זאת יש בך צדדים חזקים ויקרים הרבה יותר והם אלו ששוכנים עמוק בתוכך. אתה יודע איזו פנימיות עשירה יש לך ובאיזה תכונות אופי נפלאות בורכת? כל אלה הרבה יותר חשובים מהמראה החיצוני שלך, ועל זה אתה צריך לשים את עיקר הדגש מתוק שלי. אל תגזים בחשיבות שאתה מיחס לחיצוניות ובמקביל גם אל תזניח אותה".

חשוב להסביר לילדים שלעוה"ב לא מגיעים עם הגוף אלא רק עם הנשמה, כשלמראה החיצוני של האדם בעוה"ז אין שם כל ערך וחשיבות. מה שבודקים שם זה עם כמה תורה ומצוות הגעת הן בכמות והן באיכות? איזו יראת שמים היתה לך? עד כמה הצלחת להוכיח את הנאמנות, האמונה והבטחון שלך בבורא עולם? מה היתה מידת הצלחתך בעמידה מול נסיונות? עד כמה הצלחת לעבוד ולתקן את מידותיך ואורחות חייך, לוותר, להתאפק ולבלום את פיך כשצריך? עד כמה היית ישר, אמיתי וצדיק? האם נשאת ונתת באמונה? וכו'.

אף הורה לא היה רוצה שהבן או הבת שלו ישבו שעות מול המראה, ישקיעו זמן והון רב על טיפוח המראה החיצוני בצורה מוגזמת. ויעניקו חשיבות גדולה מדי לצד החומרי של העולם, ועוד בקטנותם צריך להשריש בקרבם את היסוד החשוב שהאדם הוא נשמה ואת הגוף היא קיבלה לצורך התפקידים שהיא באה לעשות בעוה"ז, כשבמהלך הדרך על האדם להתמקד בעיקר ולא להתפתות לטפל, שהרי הגוף הוא רק כלי להשגת המטרה והתכלית, ומתוך הנחת היסוד הזאת צריך האדם לבנות את סדר העדיפויות ומערכת האיזונים שלו בחיים ולהעניק את היחס הנכון לכל דבר וענין ע"פ דעת תורה. בהצלחה לכולם.

הרי לכם סיפור אמיתי עם מוסר משמעותי ויסוד חשוב בחינוך הילדים. שני אברכים ניסו להוריד ספסל זוגי במדרגות שנמצאות בין קירות משני הצדדים עד שהגיעו לקטע בו היו צריכים להסתובב 90 מעלות, ואז האברך שהיה למטה אמר שלפני שיוכל לסובב את הספסל הוא בעצמו צריך להסתובב תחילה ורק אז יתאפשר לשניהם לסובב גם את הספסל ולהמשיך איתו הלאה.

והנמשל נוגע לנושא החשוב של חינוך הילדים - לפני שהמסוֹבב רוצה לסובב את המסוּבב הוא עצמו צריך להסתובב ורק אז המסוּבב יסתובב בקלות ובצורה הרצויה. במה דברים אמורים? אבא ואמא שאוהבים מאוד את ילדיהם ורוצים להעניק להם את החינוך הטוב ביותר צריכים להיות צדיקים, ישרים, בעלי יראת שמים ומידות טובות בעצמם ומתוך כך ההשראה שילדיהם יקבלו מהם תעשה כבר את שלה בהתאם, שנאמר: "תמונה אחת שוה יותר מאלף מילים", שהרי הנטיה הטבעית של הילדים היא לחקות את הוריהם ולכן ככל שדרגת ההורים תהיה גבוהה ורוחנית יותר בכל שלבי החינוך כך גם הסיכוי של ילדיהם להיות כאלה בעצמם גבוה יותר. וכל זאת בנוסף לכל שאר הדברים שצריך להעניק להם הן ברוחניות והן בגשמיות.

אלא שההורים לא יכולים לדרוש מילדיהם דברים שהם בעצמם לא מקיימים אותם, מאחר ואם האדם שמוכיחים אותו מבחין שבצד המוכיח יש את אותו פגם, פגם דומה או אחר, במקום לקבל את התוכחה הוא עלול להגיב בתוכחה משלו כלפי המוכיח, ואז כל הערך של אותה תוכחה ירד לטמיון ולכן ע"פ ההלכה לאדם שאינו מתוקן בענין מסוים אסור להוכיח את חברו באותו נושא, כדאיתא בגמרא: "א"ר טרפון (תמיהני) אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה אם אמר לו טול קיסם מבין שיניך אמר לו טול קורה מבין עיניך" (ערכין טז:).

חשוב לציין שהדרך הטובה ביותר בה התאפשר להוריד את הספסלים היתה ע"י אחיזתם מלמטה, וגם מכאן ניתן ללמוד בעה"י שצריך לדאוג לכל ילד ולחנכו מכף רגל ועד ראש מהצרכים הזניחים ועד לצרכים הנעלים ביותר, מצרכיו הגשמיים ועד לאלו הרוחניים, מענייני העוה"ז ועד לענייני העוה"ב מבלי להחסיר ממנו דבר, שהרי הקב"ה אמנם רוצה מאוד שנלמד תורה ונעשה מצוות אך לא ברא אותנו כמלאכים ללא צרכים חומריים אלא ברא לנו גוף שצריך לדאוג לכל צרכיו, ועל כל אדם לאכול, לשתות, לישון ולדאוג לנקיון גופו בצורה שמכבדת את עצם היותו נברא בצלם אלוקים מחד ומאידך אסור להגזים בכך תוך מתן חשיבות מופרזת לצד החיצוני שלו, ולכן ישתדל כל אדם לאכול אוכל כשר, בריא ומזין, לישון 6 או 8 שעות בכל לילה, ולהתקלח ולצחצח שינים ובכך יקיים גם את מצות "ואהבת לרעך כמוך", שהרי גם תלמיד חכם גדול שקשה לו להניח את התורה מידיו זוכר את חבריו ויודע שזה לא צריך לבוא על חשבונם, כשהם לא צריכים לסבול ממסירות הנפש שלו לתורה הקדושה ולהריח אדם שלא התקלח תקופה ארוכה, ובכך הוא זוכה לא רק ללמוד אלא גם לחיות את התורה.

אחד הדברים החשובים שמשפיעים באופן סמוי על חינוך הילדים עוד בזמן היותם עוברים הוא היחס הנפשי של הוריהם לכל דבר וענין בעולם, וכך מסופר על זוג הורים צדיקים שהתאכזבו לגלות שבמקום שבנם יהיה תלמיד חכם כמו שתמיד קיוו הוא הפך להיות איש צבא, ובנסיון להבין את הסיבה לכך, האמא נזכרה שבאחת התהלוכות הצבאיות היא ראתה חיל שהיה לבוש בצורה מהודרת והדבר הרשים אותה מאוד, ואז הם הבינו שהרושם הזה היה עד כדי כך חזק ומשמעותי שזה נחרט עמוק ולא רק בנפשה אלא אף בנפשו העדינה והיקרה של העובר שנשאה בתוכה.

גם בשלבים המאוחרים יותר שלאחר הלידה עוד בעודו תינוק, אף שזה לא נראה כך, הוא קולט היטב ממה אבא ואמא מתלהבים ומתרגשים - מאנשי אקדמיה, צבא ופוליטיקה, דוקטורים ופרופסורים, ספורט, אוכל, בילויים, חו"ל וכו' או להבדיל מבורא עולם והתורה הקדושה, גדולי הדור ותלמידי חכמים, מצוות ומעשים טובים, שבת וחגים, בית המדרש ובית הכנסת ושאר דברים שבקדושה, והוא בעצמו בונה את היחס הנפשי שלו לכל דבר וענין ע"פ מה שהוא קולט בחושיו, שהרי באותה נקודה אין הוא יודע כלום חוץ ממה שהוא סופג ולומד מהסביבה החיצונית ולהורים יש את ההשפעה הגבוהה ביותר עליו במיוחד בשלבים הראשונים ולכן יש חשיבות גדולה לתת על כך את הדעת ולפעול בהתאם ואין שלב שנחשב למוקדם מדי לצורך כך, אפילו גיל מצוות. והכלל בזה הוא שכשאתה מחנך את עצמך אתה למעשה מחנך גם את כל יוצאי חלציך, ומזכה אותם שנקודת הפתיחה שלהם תהיה גבוהה יותר ביחס לילדים להורים שזכו לקבל פחות חינוך.

יש הרבה בע"ח שזמן ההריון של הנקבה ארוך בעירך פי 2 משל בני האדם, אלא שלמעשה יש שלב בהתפתחות האדם שהוא לא יכול לעבור אותו אלא מחוץ לרחם, והשלב הזה נקרא "הריון חברתי" ולשם כך צריך העובר לצאת לאויר העולם ולקלוט כתינוק את המציאות שסביבו שמעצבת את עולמו הפנימי, שהרי האדם הוא יצור הרבה יותר משוכלל ומפואר מכל בעה"ח, שהרי הוא נזר הבריאה, ומתוך כך גם שלבי ההריון שלו והדרך בה הוא נחשף לעולם שונים בתכלית ביחס לכל בעה"ח.

הרב עובדיה יוסף זצ"ל והרב אהרון יהודה לייב שטיינמן זצ"ל הם שתי דוגמאות טובות לכך וניתן לראות שהתפוחים שלהם לא נפלו רחוק מהעץ, כשלצורך ההמחשה לחשיבות הגדולה שכל גדולי ישראל יחסו לחינוך הילדים נספר על הרב עובדיה יוסף זצ"ל שרק מהדמעות שזלגו מעיניו בזמן שהתפלל על חינוך ילדיו שיהיו לומדי תורה, צדיקים ובעלי מידות טובות אפשר היה למלא דלי שלם.

ולדוגמא נספר על אישה שלאחר שזכתה ללדת ניגשה לרב ושאלה אותו מתי הזמן הנכון ביותר ללמוד על חינוך הילדים והרב ענה לה: "איחרת בתשעה חודשים", כשהמסר מהתשובה הזאת הוא שכאשר אתם בעצמכם טובי לב, צדיקים וחכמים מטבע הדברים תצליחו להעביר לילדיכם את העושר הפנימי שלכם בצורה שלא דומה לאלו שחסרים את הדברים האלה, כמו שאף אחד לא יצפה שמעץ רקוב יגדלו פירות טובים מחד, ומאידך ככל שהעץ יהיה מוצלח ומפואר יותר שהשקיעו וטיפחו אותו יותר גם הפירות שהוא יניב יהיו טובים יותר.

יהי רצון שתהיה לכולכם הצלחה גדולה בחינוך הילדים בכל הבחינות והמישורים ושתרוו מהם הרבה נחת ושמחה הן בעוה"ז והן בעוה"ב בעה"י.

כשהבכי של ילדכם גורם לכם לוותר בקלות ולתת לו את מבוקשו אע"פ שסירבתם לכך בתחילה, אל תחשבו בטעות שאתם מבטאים בכך התחשבות ואהבה כלפיו אלא רק כלפי עצמכם, מאחר ואין לכם כח להתמודד איתו ולשמוע את בכיותיו, וכל רצונכם באותו רגע הוא לזכות לעוד קצת שקט תוך התעלמות מהנזק הרב שזה עלול לגרום לו ולחינוך שלו, ומהסיכוי שיהפוך לאדם מפונק שלכל חברה יהיה קשה מאוד לקבל אותו אליה, מאחר והתרגל להיות אדם אנוכי שמרוכז בעצמו וברצונות שלו, שאינו מוכן לקבל סירוב לאף אחת מדרישותיו מכל סובביו, שלא יודע לתת מעצמו אלא רק לקבל, כאשר אם לא הצליח להשיג את מבוקשו בדרך המקובלת הוא מתחיל לקטר ולהתלונן ואף לעשות מניפולציות ולאיים.

זמן הילדות הוא מהותי עבור ילדכם והוא לא יודע כמה עיצוב אישיותו שישפיע ישירות על כל תחומי חייו בשלבים השונים תלוי בכם הורים יקרים. זה יבוא לידי ביטוי עם אשתו וילדיו, במקום הלימודים והעבודה, ברחוב ובכביש, כלפי חבריו הקרובים וגם כלפי זרים. חינוך נכון ומושקע יכול להפוך את כל הסביבה של בניכם ובנותיכם לטובה ושמחה יותר וכולם יהנו מהם וירצו בחברתם.

הקב"ה העניק לכם את המתנה האדירה הזאת כי הוא סומך עליכם שלא תזלזלו בה אלא תעניקו לה חשיבות עליונה לא פחות מאותו יהלומן שמלטש את אותן אבנים יקרות ועושה ככל יכולתו כדי להוציא מהן את המיטב. והרי מהן אותה אבן דוממת וזולה לעומת הנשמה היקרה והנצחית של כל יהודי שהיא חלק אלוקה ממעל? גם החקלאים יודעים שהם נדרשים להשקיע מעצמם רבות בשלבים הראשונים אך בסופו של דבר הם יזכו לקצור את כל הפירות שיהיו שוים את כל הזמן והמאמץ הרבים שהם השקיעו. בהצלחה לכולם.

(נכתב בהשראת סדרת דרשותיו של הרב אפרים שרבני על חינוך הילדים)

אחת הטעויות הנפוצות בחינוך ילדים היא שלעתים ההורים מעבירים ביקורת מיותרת, מעירים הערות שגויות לילדיהם ומענישים אותם שלא כדין, ובנוסף לכך עושים זאת בצורה מוגזמת, לא מידתית ולא יחסית שאינה מותאמת לאדם שמולם, ומדובר על אותם מצבים בהם אע"פ שהילדים מתנהגים כפי גילם, ההורים שוכחים שסוף סוף מדובר רק בילדים ואעפ"כ דורשים מהם בצורה לא הוגנת ולא הגיונית להתנהג כפי שהיה מצופה מאדם מבוגר יותר, ואף משדרים אכזבה כלפיהם במידה ואינם מצליחים לעמוד בציפיות העל של הוריהם, כאשר גם הם בעצמם לא היו באותה רמה באותו גיל ואעפ"כ הם מרשים לעצמם כעת לדרוש זאת מילדיהם.

משל למה הדבר דומה? לאצן המהיר בעולם שיוצא לריצה עם חברו הטוב מתוך הידיעה שיצטרך להתאים את מהירות ריצתו לזו של חברו שהיא נמוכה משלו כדי שיוכלו לרוץ ביחד אחרת יפרדו דרכיהם. זו היא דרך ד' כלפי כל נברא ונברא כשהוא יתברך מתאים את עצמו לרמת כל נברא ונברא ואנו הברואים הרי מצווים ללכת בדרכיו וכשם שהיחס, ההתנהגות וצורת הדיבור של האדם משתנה באופן טבעי כשהוא מדבר עם אשתו, הוריו, חבריו ואנשים שאינו מכיר, כך הוא צריך להתאים את עצמו גם לילדיו שהרי הוא מצווה בחינוכם.

רבי עקיבא הוא דוגמא מצוינת להמחשת הענין שהקב"ה לא מקציב זמן מוגדר לברואיו לצורך הגעה לגבול קצה היכולת שלהם, כפי שרבי עקיבא הפך מעם הארץ ששונא תלמידי חכמים לתנא הקדוש ביותר שיכול היה להחיות מתים, כפי שרק הקב"ה ידע שהוא יכול וצריך להיות מאז ומעולם, ושהיכולות והכוחות האלה גנוזים בו, אלא שהוא יתברך נתן לו את הזמן שהיה דרוש לו כדי להגיע לתובנות הנכונות, לתפיסת העולם ולקליטת המציאות האמיתיות, לבנות את עצמו ולהגיע לדרגתו הקדושה, כשעיקר ההבדל בין רבי עקיבא להרבה מבני עמו שהוא השכיל להוציא אותם מהכח אל הפועל. וגם מכאן צריכים אנו ללמוד מבורא עולם על ההתיחסות הנכונה כלפי כל בני האדם ולדבר עם כל אחד ברמה שלו, שנאמר: "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ" (משלי כב, ו).

צריך להיזהר מאחר ובמצבים מסוימים הדבר עלול לנבוע מהמידה הגרועה מכולן שהיא הגאוה, מתוך רצון פסול שכולם ירעיפו עליהם מחמאות ויוסיפו עוד ועוד תשבחות כלפי ילדיהם וירגישו בלבם הערכה כלפי אותם הורים שהצליחו לחנך את ילדיהם לאות ולמופת. חשוב לזכור שילדינו היקרים הם לא חיות מחמד ולא בובות בחלון ראוה אלא נשמות טהורות וקדושות שבאו לעוה"ז כדי למלא את תפקידן ולבצע את שליחותן על הצד הטוב ביותר, ועלינו לתת להם את הכלים הטובים ביותר לצורך כך, לחנך אותם, להתנהג אליהם ולדבר איתם בהתאמה אישית למבנה האישיותי היחודי אותו זכו לקבל מבורא עולם, וגם כשיש מצבים מיוחדים תמיד יש לנו את גדולי התורה ותלמידי החכמים איתם ניתן ורצוי להתיעץ בכל שאלה באמצעות פגישה או אף שיחה טלפונית כדי לקבל מהם את העצה הטובה ביותר שתעזור לנו לנהוג בצורה הטובה ביותר בכל מצב.

לעתים הדבר עלול לנבוע גם משאיפה מוגזמת לשלמות שמאפינת הורים מסוימים ומתוך כך הם עלולים לצפות גם מילדיהם שיתאימו את אורחות חייהם לאותה דרגה בשלב מוקדם מדי, וגם כאן עלינו לדעת שכשם שהקב"ה לא מצפה מכל ברואיו להגיע לתיקון המלא ולשלמות תוך זמן קצר, כך גם עלינו ללכת בדרכי ד' ולהעניק לילדינו את כל ימי החסד והאשראי לו הם זקוקים, וללמוד ממנו יתברך כיצד מתיחסים לילדינו מתוך סבלנות, רגישות, אהבה ורחמים, מבלי להציב בפניהם מטרות ויעדים גבוהים מדי שהם הרבה מעבר ליכולותיהם, בין יתר הסיבות כדי לא להנמיך את בטחונם העצמי במידה ויכשלו פעם אחר פעם בכל משימה בלתי אפשרית שהוריהם יציבו בפניהם, ואז יחששו לגשת אף למשימות קלות ופשוטות יחסית עקב נסיון העבר הלא מוצלח שכלל לא מעיד עליהם מצד האמת, כדאיתא בגמרא: "אֵיזֶהוּ חָכָם? הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד" (תמיד לא, ב).

יהי רצון שה-ד' יתברך יהיה בעזרנו ויעזור לכולנו להעניק לילדינו את החינוך הטוב והמתאים ביותר עבורם בעה"י.