|
חיקוי ולמידה - מאת: מיריה רון
לעיתים תכופות אנו עדים למצבים, בהם מבוגרים מלמדים ילדים צעירים-אל תעשה כך, עשה כך, הכי חכם, הגיוני ונכון יהיה לעשות כך וכך..הבעיה היא, שלא כך לומדים ילדים. הם לומדים בדרכים אחרות, לא בהכרח מילוליות והכרתיות. דרכים שמתאימות לשלב ההתפתחותי הכרונולוגי שלהם. (על פי הפסיכולוגיה ההתפתחותית של הגישה האנתרופוסופית). למידה אחרת, קוגניטיבית והכרתית, ע"י הקנייה שיטתית, עלולה לגרום להפסד משני הכיוונים: "ייבוש" ההנאה וכוח הלמידה הטבעי מחד, ושיבוש ביכולת האינטלקטואלית שנקראה לתפקד טרם זמנה, מאידך. יכולות כגון תפיסת סיבה ומסובב, (אם-אז);הסקה דרך גזירה שווה; התייחסות למספר משתנים; כל אלו מבשילות בגילאים בוגרים יותר. (זאת, גם על פי פיאז`ה, ביולוג, פסיכולוג וחוקר הלמידה האנושית השוויצרי).
או למשל, כשאנו נתקלים בילד עם חרדות לא מוסברות. מחנכים/ות וגננים/ות מגיבים על כך תכופות: "זה בכלל לא הוא, זה מההורים".נשמע פשטני, אך יש אמת עמוקה בדברים... גם אם לא לימדנו את הילד ממה אנו חרדים, לא חשפנו אותו לדברים מפחידים, שמרנו שלא יילמד דברים "לא טובים", והשקענו הרבה בללמד "מה טוב", יש כוחות למידה שאנו כמעט לא מודעים אליהם; כוחות החיקוי הראשוניים, המשמעותיים ביותר..
עבור מבוגר בן התרבות המערבית למושג חיקוי יש "טעם לוואי" של גנאי. חוסר מקוריות, "גניבת דעת", חוסר אינדיבידואליות, ביטול עצמי; "קוף אחרי בן אדם", היא תגובה נפוצה כבר בגילאי בי"ס היסודי.
עבור מחנכים או הורים בחינוך וולדורף, החינוך בגישה האנתרופוסופית, " למידה מתוך חיקוי" הוא מושג שונה לגמרי. מושג טבעי, רצוי, מצוי, רק לא מודע ולא מספיק מגויס לצרכי למידה.
על פי הפסיכולוגיה ההתפתחותית של גישה זו, המשלבת גוף, נפש ורוח, לכל שלב התפתחותי יש אופני למידה מיטביים, ייחודיים לו. היענות לצורך התפתחותי זה תיטיב עם הילד, בטווח קצר וארוך.
באופן כללי נחלקת ההתפתחות בכל 7 שנים. "שביעונים". בשביעון הראשון, 0-7, הלמידה נעשית מתוך איכות של "ספיגה" של הסביבה. הילד אינו "בוחר" לחקות. הוא נולד כשהוא ישות-של-חיקוי. הוא מחקה את תנועתנו, מחוותינו, חיתוך הדיבור שלנו, הלוך הנפש שלנו; את מהותנו העמוקה ביותר. כל אלו נקלטים, "נספגים", ומעצבים את הילד, עד לרמה הפיסית, הגופנית ביותר, של איבריו הפנימיים.
אנו מכירים את זה מתחום השפה. שפה שרכשנו בילדותנו המוקדמת, נוכל לדבר בה במבטא בו דיברו איתנו. העגה, הניב, הז`רגון הייחודי למי שדיבר איתנו, הם שעיצבו את איברי הדיבור שלנו, ומאפשרים לנו לבטא במדויק את השפה, להבין את מבנה העומק שלה, לדעת אותה, במובן הכי עמוק ומהותי. לדעת=משמע=להיות, להיעשות זה אשר אנו יודעים. בעבר גדלנו ונעשינו אחד עם המקום בו גדלנו, עם המשפחה, השבט, הכפר, הקהילה. היום ה"אני" שלנו מוביל אותנו בבגרותנו לכל אשר נבחר ונחפוץ. אך עדיין, זה אשר נטמע בנו בילדותנו המוקדמת, עיצב אותנו ברוחו ובלשונו...
בדומה לשפה, לכל אשר נעשה יש יכולת עיצוב כזו. לריתמוס הטבעי שלנו, לטמפרמנט, לרגשותינו, למחשבותינו, פעולותינו. לעיתים אנו נעשים מודעים לכל אלה רק בהשתקפויותיהם אצל ילדינו...
ראי זה משקף את יחסנו לעצמנו, לאחרים, לעולם. בראי הילדים נוכל לראות מה נרצה ונוכל לשנות.
מתוך זה נבין, שחינוך ולימוד משמעותיים לשביעון אינם מצויים בהוראה, בהקניה ובספרים. הם בנו. ובדיוק בשל כך עלינו להקפיד על עצמנו. לא נוכל לשנות את מבטאנו, (טוב, אולי במאמץ רב שנים), אך נוכל לשנות ממנהגינו. אם אנו נוהגים להתחיל פעילות בפזיזות, בנמרצות, אך ללא תכנון והיערכות, נוכל לאמן עצמנו לפעול אחרת-במתינות, בשיקול דעת, דבר דבור על אופניו. או, אם פעילות אינטלקטואלית היא הפעילות המתאימה לנו ביותר, נוכל להתאמן ביוזמה, יצירה ועשייה ממשית, מתוך מודעות לערכה.
כיצד אנו מבצעים פעולות יומיומיות כאכילה, רחצה, שינה; מתחילים ומסיימים משחק, למידה ועבודה. קצב ואופן הליכתנו, דיבורנו, חשיבתנו, כל אלו יכולים לעבור שינוי-מתוך-מודעות ומבחירה חינוכית. בהכשרת מחנכים בחינוך וולדורף, זהו הדגש העיקרי-תהליך החינוך העצמי של המחנך. כיצד נוכל לחנך ולעצב את עצמנו, לפני שאנו פונים לחנך אחרים.
כדי לעצב הרגלים נכונים של ילדים צעירים, עלינו לפעול מתוך מודעות להרגלינו שלנו. כדי להקנות הרגלים, עלינו להיות בעליהם הגאים בעצמנו...אם לא מטבענו שלנו, אזי מכוח הכרתנו ורצוננו. כוחות החיקוי, כי אלו כוחות רבי עוצמה, יסייעו לנו במשימה, אם נדע לרתום אותם מצידה הנכון של העגלה...
מקור לחיקוי הוא גם הלוך הנפש שלנו. כיצד אנו מקבלים את מה שיש לעולם להציע לנו, ואת מה שהוא מביא אל פתחנו. פתיחות אל יופיו ורבגוניותו של הטבע, אל האחר ואל תרומתה של ה"אחרות", השונות; או מנגד- חשש, חרדה נטייה להיסגרות. חרדות ההורים הם לעיתים קרובות המקור לקשיים אצל ילדים. בדרך לא מודעת, איזוטרית לחלוטין, הם עוברים. ניתן להסביר זאת גם בדרך איזוטרית פחות- אם, לדוגמא, אנו חוששים מפני אזעקה רמה, או שהקול הצורמני פשוט גורם לנו לזעזוע פנימי, הילד הרך יחווה זאת דרך מגענו, מבע פנינו, קולנו, תגובתנו. אם אנו סולדים מהפרעה לסדר היום שלנו, בדמות אורחים לא קרואים, הילד יילמד זאת מהר מאוד, מתוך רגישותו לגוון הקול שלנו כשאנו מברכים את הבאים.. אם יש לנו התנגדות אל המטפלת,המורה, הגננת, ייקשה עלינו מאוד להסתיר זאת מפני הילד.
את הלמידה הזו ניתן לאמץ גם כאקט מודע וחינוכי. כשאנו רוצים לאמן ילדים בזהירות מפני כביש ותנועה, נוכל לעמוד יד ביד על שפת הכביש, ובכל פעם שעוברת מכונית-למשוך את הילד אחורנית. הילד יפנים את הרתיעה; נוכל לקשר אותה גם למילות הכוונה ואזהרה, ובכך להבנות התנהגות נכונה. אנו מלמדים ולומדים, גם כמבוגרים. כאשר, בהרקדה, אני מתבוננת במי שרוקד מולי, אני מחקה את צעדיו, מבלי ש(אני ערה ל)חשיבה, להיפוך התמונה, להפנמה, עיבוד, המללה,שיום והתאמה. עבורי טוב ללמוד גם כך. עבור הילדים הרכים טוב ללמוד רק כך. למידה מתוך חיקוי, מהתנועה והחושים, הם עזרים-דידקטיים ורוחניים חשובים.אל תמנעו אותם מילדים. |
|
|||||||