|
כיצד נכין את ילדינו להכיר את ארעיות החיים?\מאת שוש כרמל,מ.א.
בימי החופש הגדול בילו גורי בן הארבע וחצי ורונן בן השבע בביתם של בני הדודים שלהם, בני גילם , שאך לפני חצי שנה התייתמו מאמם. בשובם הביתה פנה גורי הקטן לאחיו ושאל: "זה כיף למות?" השתררה דקת דומיה ולאחריה, השיב לו אחיו: "אני חושב שאם הורגים אותך זה לא כיף, אם אתה הורג את עצמך זה לא כיף, אבל אם אתה מבוגר, זה כיף". הסברו האותנטי של הילד בן השבע הרגיע את אחיו הקטן.
פרט לשמות הבדויים, ארוע זה, שסופר לי בדיעבד על ידי סבתם של הילדים, הוא אמת לאמיתה. לצד דוגמאות רבות שליקטתי במהלך השנתיים האחרונות, הוא מציב לדיון סוגיה מרכזית בגידול הדור הבא- הקניית מושג המוות לילדים בגיל הרך.
כלל, נראה שהתרבות המערבית נמנעת מללמד את הילדים איך לתפוס את מהלך החיים כרצף שבמוקדם או במאוחר יגיע לקיצו. להתרשמותי, ממעקב אינטנסיבי של יותר משנתיים בנדון (מגובה בהרבה דוגמאות אמפיריות שמפאת קוצר היריעה לא אפרט כאן), בארץ קיימת לאקונה באשר להקנית מושג המוות בקרב ילדים בגיל הרך.
זאת, חרף היותנו מוקפים בשכול ולמרות העובדה שעד גיל 6, פחד המוות מעסיק את הילדים והם צמאים למידע אודות ארעיות החיים. משיחות ודיונים רבים שניהלתי אודות סוגיה הרת משקל זו, עולה כי לממסד החינוכי בארץ נטיה להתעלם מהצורך האינהרנטי של גילאי 3-7 לקבל תשובות ישירות לשאלותיהם בנידון. המגמה המסתמנת היא בבחינת מדיניות של "דיה לצרה בשעתה" ותרגילים של הסחת דעת ועקיפה של הנושא.
נשאלת השאלה האם באמת יש צורך להכין ילדים צעירים למפגש עם המוות, על מי מוטלת האחריות לכך וכיצד לעשות זאת.
נטייתנו הטבעית היא לגונן על ילדינו הרכים בשנים, ואנו מתווכים ומרככים עבורם את המציאות ומגישים להם אותה באופן שיקל עליהם לעכלה ולקבלה. נטייה אנושית זו היא מובנת לחלוטין, אולם היא גובה מחיר כבד: בכך שאנו משאירים את ילדינו חשופים לבלתי נודע ובכך שאנו ממלמלים או שותקים, אנו מגבירים את חוסר הוודאות שלהם, ומעבירים להם מסר שלפיו אין אנו לצדם בהתמודדות עם פחד המוות. כך מתקבלת תוצאה הפוכה מזאת שאליה מתכוונים ההורים המגוננים, שכן הפחדים מתגברים ומתעצמים לנוכח ההשתקה. נוסף לחרדות מן הבלתי נודע, לנוכח ההיתקלות במוות עלול להתעורר אצל הילד גם רגש של בדידות. אנחנו ממהרים לאסוף ילד מהגן פן יחווה נטישה ובדידות, אך לא מקדישים אותה תשומת לב על מנת להגן עליו מהבדידות שעולה לנוכח פיסות מידע מרומזות על המוות. ארמה פורמן (1974), שחקרה מקרוב ילדים שאיבדו הורה, הסיקה שמידע קונקרטי לגבי המוות סייע לקטנים רבות. לילדים נעשה קשה כאשר מבוגרים בסביבה היו מעורפלים או נמנעו מלספר עובדות אובייקטיביות. בהיעדר דיבור ישיר על אודות המוות, אנו מפקירים את הילד להשלמת החסר בעזרת דמיונו בלבד. ככל שהילד חש בהימנעות הסביבה מלגעת בנושא כלשהו, כך גוברת משיכתו לחפש מידע ותשובות.
גישה ישירה ומטרימה להקניית מושג המוות לגיל הרך
כאשר מדובר בתיווך נושא המוות לילדים בגיל הרך, אין לצפות ל"הבשלה קוגניטיבית". תחת זאת, יש להתערב בתהליך כבר בשלב מוקדם, במטרה להניח יסודות מבוקרים להטמעה טבעית של המונח "מוות" ולהפחית את המקריות שמתלווה לרוב למפגשי ילדים עם הנושא.
היתרון בהתערבות מעין זו טמון בבלימה או בהפחתה של פחדים, העלולים להציף את הילד נוכח שתיקת המבוגר או עקיפת הנושא. הגישה המטרימה מאפשרת להקנות לילד את מושג המוות תוך הפרדתו מהקשרים ממשיים עתידיים, כמו מקרי מוות בפועל, שהם טראומטיים גם עבור המבוגרים, ויש סכנה שהם יעבירו את סערת נפשם אל הילד הרך. מצב שבו מבוגר אינו שולט בסערת הנפש שלו טומן בחובו נזק לילד בשל נטייתו הטבעית לקלוט מסרים לא מילוליים הרבה יותר ממילים. לעומת זאת, הכנסת המילה "מוות" לאוצר המילים הטבעי והשוטף של הילד, הפיכת המילה שגורה בפיו - מבלי שיתלווה לה המטען הרגשי המאפיין אירוע פטירה ממשית בסביבה או ימי זיכרון לאומיים - עשויה להיטיב את ההתמודדות שלו בעתיד.
הנחלת מושג המוות בצורה מודעת, מתוכננת ומכווננת כחלק מתוכנית חינוכית להכרת מעגלי חיים - כדוגמת לימוד מנהגי החגים, ערכי כבוד בין אדם לחברו וכו' - עשויה להניח תשתית אופטימלית להתמודדות עם מצבי אובדן או פרידה ולמפגשים עתידיים עם סופיות החיים. תפקיד זה מוטל על סוכני השינוי החברתי, ובראשם אנשי מערכת החינוך ואנשי מקצוע, כמו גננות או מספרי סיפורים מקצועיים. על אנשי החינוך להעביר את הידע תוך שימוש בנימת קול ובשפת גוף לא מאיימות, להבדיל מנימת הקול של בן משפחה שברגע האמת נשלח בלית ברירה ובלי הכנה לדבר עם ילד שחווה אובדן. טוב יעשו גם הורים אם ישלבו ברפרטואר הסיפורים שהם מספרים לילדיהם, סיפורים ממוסכים על אובדן, המעלים שאלות ופותחים פתח לשיחה רגועה ונינוחה, שיש בה גם כדי לחזק את הקשר הורה-ילד.
לסיכום, בעקבות הקראה חוזרת של סיפור ,בעיתוי המתאים,במקום המתאים ובטון המבטא שיתוף רגשי, ניתן לבסס את הנדבך החיוני להקניית המושג "מוות" בצורה טובה דייה, תוך ניטרול לפחות חלק מהפחדים הנלווים מטבע הדברים לנסיבות עצובות במהלך התרחשותן בפועל. בכך סוללים דרך לדיאלוג בין הילד למבוגר, ומתאפשר תהליך שבאמצעותו המוות כמושג מחלחל לתוך החיים כחלק בלתי נפרד, מהם. לצד חוויות ינקות אחרות, הטבעת המושג "מוות" כבר בזיכרונות המוקדמים של הילד תתרום להתפתחותו הפסיכולוגית כאינדיבידואל לאורך כל חייו.
תל אביב, 12.9.10
*מאמר מורחב בנושא "הקנית מושג המוות לילדים בגיל הרך" פורסם ב21.8.10
באתר "פסיכולוגיה עברית" www.hebpsy.co.il |
|
|||||