הישרדות - גירסת המציאות / מאת: מיריה רון
|
"הישרדות" הוא מונח שחדר לחיינו, על תקן יסוד תרבותי עכשווי. מושג שאומץ בחום על ידי כל הגילאים... מדוע? מפני שנפרצו גבולות הילדות במאה האחרונה כך שהילדים שותפים ל "חיי התרבות" של המשפחה, שכוללים, במקרה הטוב לאחר ארוחה משפחתית וביתית, גם ערב ארוך ופאסיבי מול המסך. הורים "הולכים עם זה", כי כולם ככה. כי מחר ידברו על זה בכיתה, כי גם הם רוצים לראות, כי זו ההזדמנות היחידה משך היום, לרוב, להיות יחד, כל המשפחה, עם תכנית אחת לכולם; כי הם עצמם חזרו מאוחר מהעבודה ולא סיימו את השכבת הילדים לפני פרוץ שעת הprime time בסלון שלהם. כי-זה-מה-יש-בטלוויזיה-הערב-מה-לעשות-אולי-זה-זבל-אבל-אנחנו-נהנים-מזה-שטויות-מה-כבר-קרה.
אז זהו, שלא שטויות. זה עניין רציני, וחינוכי... חינוכי, כי ילדים צעירים לומדים ע"י חיקוי והזדהות. לומדים מכל מה שהם רואים וחווים בסביבתם. לומדים מהתרשמות ממעשי המבוגרים סביבם, מהתנהגויותיהם ומעמדותיהם. מן האיכות והאמת הפנימית שלנו. כי יש להם עדיין כבוד אלינו, וכושר למידה... אם אנחנו צופים בזה אז יש כאן כנראה מסר עבורם. אולי חלקנו באמת מאמין שכך זה צריך להיות. מאמין שאם ניקלע לסיטואציות קשות בקבוצה אליה אנחנו משתייכים, הדרך הטובה ביותר להתמודד, לשרוד אותן ולנצח, היא לנסות להישאר שם לבד, להסיר מדרכנו את שותפינו לסיטואציה. "להדיח" אותם מדרכנו.
להדיח הוא מושג שחדר לעומק אל שפת הילדים לאחרונה, עם התחזקות ה"ריאליטי". לגייס אחרים, לנהל מניפולציות מורכבות ביותר, ולהסיר אותם מן הדרך שמוליכה אותנו למטרותינו. לחפצן אותם, במובן מסוים. אמת, בחיים החברתיים של ילדים ושל מבוגרים זה היה קיים, תמיד. כל תחרות, הישגיות, שאיפה למצוינות נבנית על יסוד ההנחה שצפוף שם למעלה, על פודיום כלשהוא, ויש מקום למעטים ולנבחרים. שאין מספיק בשביל כולם, ועדיף שזה יהיה שלנו ובשבילנו... מי שאמון על דינמיקה משפחתית וודאי יימצא כאן הדים לקנאת אחים נושנה כימי התרבות. (ראו בראשית פרק ד` פרשת קין והבל). וויקטור פראנקל בעבודתו עסק בחופש לבחור בין שעמום קיומי, תוקפנות ותחרות, לבין שיתוף פעולה, אהבה, מציאת משמעות ולקיחת אחריות על עצמך ועל זולתך. ("האדם מחפש משמעות", הפסיכולוגיה ההומנית, אקזיסציונליזם). תחרותיות והישגיות אינן מילים גסות. הן כוח מניע לפעולה, לעשייה, להתאמנות ולהשתכללות אין סופיות, ולשמחת ההישג. מה שיש להזכיר הוא, שיש להתאמן ולהשתכלל גם בפן החברתי, נפשי ורוחני שלנו.
בספר "העולם החברתי כאתר התקדשות" מאת הארי סלאמן, בתרגום ורדה שילה, הוצאה עצמית הרדוף, מביא המחבר מעיקרי החזון החברתי על פי רודולף שטיינר: עלינו ללמוד לעבוד יחד. (עמ` 130). אנו שונים מאוד זה מזה, ומשלימים איש את חסרונות רעהו. הסימפאתיה והאנטיפאתיה, במובן המקובל שלהן, גורמות "לקונפליקטים... רעיונות ואימפולסים שמתנגשים זה בזה..." אך ניתן להפכן לכוח אחר... בכוח תודעתנו – ועבודה קשה- ניתן להפכם לעניין אמיתי באדם האחר, ולמקור כוח לקהילה ולקבוצה. כאשר אנו עושים ההיפך- מקדשים ומעלים על נס את הקונפליקטים המצטלמים היטב, ועושים שימוש ציני ומסחרי בהתנגשויות הרגשיות בין המועמדים וה"שותפים" למשחקי הישרדות/ריאליטי למיניהם, אנו תורמים לפירוד, ניכור והחלשה, ולחיזוק האימפולסים האנטי-חברתיים. ("אינטרסים, איגואיזם, כסף").
למה בעצם? זו לא האמת, לא המציאות. אנחנו מזייפים את זה לעצמנו ולילדינו. כי אם נמצא עצמנו מחר על אי בודד, עם מצ`טה, שק אורז ודלי מים, כדאי מאוד שנמצא שותפים לצידנו, ונדע לשמור אותם שם, יחד איתנו, למען ההישרדות שלנו. כדי לבנות מחסה, למצוא מים, לשמור על האש, למלא את צרכינו הבסיסיים, כמו גם את צרכינו האנושיים האחרים. רובינזון קרוזו-מי מילדיכם קרא אותו? - ידע לאמץ ולטפח את הדמות האפשרית היחידה שנקרתה בדרכו. עניין רב היה לו בששת שלו, למרות שמדי פעם גם הרהורי הדחה עלו בו... גם הוא ידע את האמת- יחד עדיף. רק ביחד זה יהיה שלם ושלכם. אנו, כצופים, לקוחות, אזרחים – אנו שותפים. ייתכן ונפגין זלזול וחוסר נחת מן התכניות, לא נבלה מולן שעות, ולא נהפכן לשיחת סלון במפגשים חברתיים; רק נניח לילדינו לצפות בהן, (מתוך התכוונות הורית טובה, שלא להפוך את ילדינו ל "outsiders") וכבר תרמנו תרומה לסחף התרבותי בכיוון הלא נכון.
יש להניח שאתם הורים נורמטיביים וטובים דיים, שמה שחשוב לכם ביותר זו הבריאות הנפשית וההצלחה החברתית רגשית של ילדיכם, ואתם פחות עסוקים בשאלה: עתיד התרבות והאנושות לאן... הורים מודעים וערניים וודאי יודעים, כי הבחירה אינה פשוטה, לא קל להבחין ולדעת מהי טובת הילדים. ייתכן אף כי טובתם בטווח הקצר נראית כעומדת בסתירה לטובתם לטווח הארוך.
איכות התזונה התרבותית-נפשית-רוחנית שאנו מספקים להם חשובה, כמעט כמו איכות ההזנה החומרית. להניח להם להיחשף למשהו קלוקל שקול כמעט להזנחתם. העמדות החברתיות רגשיות שאנו מניחים להם לספוג מן האקרן נספגות, ממש כמו עמדותינו המוצהרות, הידועות, האחרות. כמו שאנו מדגישים באוזניהם כי עליהם לכבד את הוריהם ו/או אחיהם, להתעניין בהם ולהגן עליהם, כך עלינו להביא לידיעתם - בדוגמא וכעמדה פנימית שלנו - כי כל "אחר" הוא אנוש הראוי ליחס זה. ניתן לחנך לזה. אם ננסה יותר ויותר לאמץ גישה פתוחה, מתעניינת, לא כזו ש"יודעת" מראש מי הוא אותו אחר, וננסה להגביל אמירות פוגעניות וכוללניות כמו "אני מכיר כאלה. ככה הם, אין מה לעשות". אם תמיד ננסה להעמיק ולברר מניעים להתנהגות הזולת. (ילד או בוגר אחר). אם לנו יהיה חשוב היחד, גם אליהם הוא יעבור. עוד עצה קטנה, הנובעת מן הדברים- קשה מאוד להיות הורים ומחנכים ש"הולכים עם העקרונות שלהם". אלה שעומדים מול ה-"אבל לכולם". לכו על זה יחד, עם כל הורי כתה, הקבוצה, הקהילה. בנו לכם network , טוו סביבם רשת הורית שומרת ומגינה. יחד אפשר.
* ראו אצל ניל פוסטמן, "אובדן הילדות" ו"טכנופולין". השפעת התפתחות הטכנולוגיה והמדיה על השתנות מושג ה"ילדות"; ועל טשטוש הגבולות בין מבוגרים לילדים. * באתר "אנתרופוסופיה בישראל", מתוך מכתב של המחנכת שלומית אידיסיס מבי"ס זומר להורי כתה ג בעניין התכנית "הישרדות": "לילדים בכתה ג' עוד אין יכולת לשפוט, הסימפטיה והאנטיפטיה שנתבעות באינטנסיביות כל הזמן מהצופים בתוכנית הזו (ואחרות שדומות לה) הם כוחות שמצויים ברשותו של האדם רק עם הבשלת הגוף האסטרלי (לקראת כתה ז' ח') לא מצויים עדיין ככוחות זמינים בכתה ג' ותובעים מהילדים לחוות ולהנכיח אותם טרם עת – זה נחווה נפשית ככאוס. הסימפטיה והאנטיפטיה טרם עת מביאות את הילד להשתמש בהן בחיים באופן מוגזם ולא נכון וכדרך "לשפוט" להחליט החלטות"... |
|